המברשת מורחת בקפידה. שלוש משיכות; אחת ימינה, אמצע ושמאלה.
הכל חייב להיות כמו שצריך. חייב להיות מושלם.
אם זה לא מושלם אז מוחקים ומתחילים מחדש, עד שהקווים יוצאים אחד אחד מדויקים.
וכשזה נגמר,מביטים על היצירה. בוחנים אותה, רואים שהכל במקום.
ואז חיוך עולה על שפתיים ורודות.
נשענים אחורה, מציתים סגריה בזהירות כפולה,
שחס וחלילה לא יהרס שום דבר.
צבע חזק. בלא מובן המילה.
אולי בגלל זה אני יותר מתחברת לאדום יין מאשר אדום-אדום.
אני זוכרת את התקופה שהיו הולכים עם לק מלא בנצנצים גם כשלא היה פורים. מצחיק אותי לחשוב על זה עכשיו.
כנראה שאת לא הסתכלת בזמן האחרון על מספיק צפורניים. לא רק שרבות מסתובבות עם צפרניים מנצנצות, בכל יום בשנה, יש גם את אלה שמציירות ציורים על הצפורניים או מדביקות עליהן כל מיני איורים. לפעמים זה באמת מוגזם, אבל להגיד היו הולכות... נו... נו... נו...!