אף אחד לא יודע מהי צרחה. אתה יכול לחוש שאתה צורח, כי אתה מוציא את האויר שנשאר לך בריאות ומוציא אותו דרך מיתרי הקול, חזק. אי אפשר להאשים אותך.
אבל זה מזוייף. הצרחה החיצונית הזאת, יכולה אולי להחריש אזנים. אבל בזה זה נגמר. הצרחה הזו יכולה להחזיק כמה זמן? 5 שניות? אולי 10. זה ממש כלום.
צרחה אמיתית, לא באה מהריאות. שאתה נמצא במצב שאתה מוציא את הנשמה דרך הצרחה הזו, אתה מנסה להבין מאיפה זה בא. נכון, אתה מרגיש כבדות בבטן... אבל זה גם איפשהו מאחורה. קשה לך לפעול. אתה מגיע למסקנה שהיא מגיעה מכל וריד, עורק, נים, שריר, או עצב שנמצא אצלך בגוף. היא פשוט מזעזעת אותך. אתה רועד מבפנים. היא לא רק מחרישה אותך, היא ממש מעוורת אותך. באופן מילולי. היא אוטומת כל חוש ותחושה בגוף. קשה לך לנשום. זו לא תחושה שעוברת. היא נשארת המון זמן.
כל מי ששמע אי פעם חירש צורח, מבין את גודל הכאב. הלוואי והייתי חירשת. זה נורא, אני יודעת. אבל כך אוכל למנוע את הקול (משחק מילים). אני לא אצרח. כי יהיה לי קשה. אני לא אשמע את עצמי. ולא את אף אחד אחר.
את הצרחה האמיתית לא חייבים לשמוע. אפשר גם להרגיש, ובעיקר, לראות. האיש מאובן. הוא אטום. הוא סגור. והוא כמו רימון יד. אם מתקרבים אלי, אני אתפוצץ. ההגיון לא תפקד.
הוא גם לא יתפקד.
הוא פשוט צורח.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
