פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

• לפני 12 שנים ו-8 חודשים מאחורי הדלת River Woman

  מאז שאני זוכר את עצמי, הייתי בבית האפור. הזיכרון הראשון שלי היה שיטוט מטושטש ותמידי בין חדריו. נכנס בדלת לחדרם של אמא שקד ואבא רון ואז אל תוך חדר האמבטיה הצמוד. רגליי חשות בקור שניבט מהריצוף החלקלק והאדים המבושמים בשמפו ואז צועדות משם לאחר כמה רגעי בהייה חסרת תכלית בווילון הכחול. אני עובר שוב על פני המיטה בעלת המצעים הירוקים ויוצא מהדלת. אני הולך לאורך המסדרון ונכנס לחדרה של הקטנטונת. מיטת עץ עם מצעים כתומים זרועים בכוכבים. מוקשי לגו נחו בתפזורת על הרצפה המקושקשת פה ושם בטושים וצבעי פנדה. אחר כך הלכתי לסלון, סבא ישב שם באינסופיות האופיינית וצפה באיזו תוכנית בוקר שדנים בה על פרשת השבוע. העיניים הכחולות שלו שידרו אליי כל כך הרבה שלווה, אפילו כשהוא לא הסתכל עליי, ורק הסתכל באנשים עם הקרחות שהוסתרו בדרך של הלוואה וחיסכון רבים ומתדיינים על דברים שהתחילו ונגמרו כבר מזמן. סבתא כרכרה סביבו והקול הנעים שלה, המתובל בכינויי חיבה חמים, השתרך ונזל מכל דבר בבית. מכוס הקפה שנחה על תחתית צבעונית על השולחן שבסלון, מריח התבשילים ומחום החדר. הכוחות שלה לא נגמרים אף פעם, של סבתא שלי.
  
  במהלך שיטוטיי ברחבי הבית, הייתי נזהר שלא להתקרב לפתחים. לחלונות החדרים ולדלת הכניסה. כשהייתי מתקרב לאזור הדלת, הייתי נעצר לרגע, משרטט בראשי חצי מעגל שירחיק אותי ממנה, הולך בו, וממשיך כרגיל. ידעתי שהוא עומד מאחורי הדלת. במרחק נשימה ממנה. מסתכל בעץ האטום ומחכה. הרגשתי בנוכחותו שם, על אף שלא השמיע קול, ואף פעם לא דפק בדלת. כולנו ידענו שהוא שם, על שטיח הכניסה, מביט דומם. בשקט מפחיד. הוא היה גם בחלון של חדר האמבטיה. לכן לעולם לא הסטנו את הווילון הכחול, ולא פערנו את התריסים. הוא הסתכל גם בחלונה של הקטנטונת וגם בחלון שלי. תמיד כשהייתי מתקרב מדי, צמרמורת הייתה עוברת בי. צמרמורת של ידיעה שמישהו מסתכל עליי. גם אם זה דרך חלון אטום, נעול באלפי מנעולים. גם אם זה דרך דלת כניסה מצופה בעופרת. גם אם זה דרך כל כתליו העבים של הבית האפור. קור נוראי היה אוחז בי ותחושת נרדפות מפחידה.
  
  לפעמים הייתי מתקרב לשם מרצוני, כשאמא שקד ואבא רון ישנו, הקטנטונת הייתה בסלון על ברכיו של סבא וכשסבתא בדיוק בישלה משהו במטבח. הייתי נעמד בשקט מול החלון ונותן לקור הנוראי להציף אותי. נותן לעיניו שלא ראיתי מעולם לחדור אותי ולצמרמורת להרעיד את עורי. הייתי מסוקרן. מה הייתי עושה אם הייתי שומע נקישה? אני לא יודע. אף פעם גם לא העזתי לשאול. כשהקטנטונת הייתה פולטת משהו- מי נמצא מאחורי הדלת? הוא ממצמץ לפעמים? למה הוא לא נכנס? היינו מהסים אותה במבטים מאיימים ולחישות תקיפות. יש דברים שלא שואלים, קטנטונת, יש דברים שלא שואלים. פשוט תתרחקי משם.
  
  כשסבא היה משתעל בעוצמה כל הבית היה עוצר מלכת. הכף הבוחשת של סבתא הייתה עוצרת מסיבובה, אבא רון היה מרים את מבטו מן הספר, אמא שקד הייתה פוסקת מהמשחק עם הקטנטונת, והקטנטונת הייתה נעצרת בעצמה, רק כי כולם נעצרו. כולם הפכו למקשה מצומררת אחת של פחד משתק. נשמעו תנודות מכיוון הדלת, שאולי הדמיון ברא מתוך הפחד, ואולי היו אמיתיות. מה אם הוא ידפוק בדלת? מה אם ימיס את המנעולים? מה אם יתגשם אל תוך החדר? אבל אז סבתא הייתה אומרת לי להביא לסבא כוס מים והייתי מתנער במהרה, רץ ומושיט לידיו כוס מים. הוא היה שותה בלגימות רעשניות והשיעול היה נרגע. נשיפה קולקטיבית של הקלה נשמעה בבית וכולם חזרו לעיסוקיהם.
  כך עברו עלינו הימים.
  
  נכנסתי בדלת לחדרם של אמא שקד ואבא רון ואז אל תוך חדר האמבטיה הצמוד. רגליי חשו בקור שניבט מהריצוף החלקלק והאדים המבושמים בשמפו ואז הן צעדו משם לאחר כמה רגעי בהייה חסרת תכלית בווילון הכחול. עברתי שוב על פני המיטה בעלת המצעים הירוקים ויצאתי מהדלת. הלכתי לאורך המסדרון ונכנסתי לחדרה של הקטנטונת. מיטת עץ עם מצעים כתומים זרועים בכוכבים. מוקשי לגו נחו בתפזורת על הרצפה המקושקשת פה ושם בטושים וצבעי פנדה. אחר כך הלכתי לסלון, סבא לא ישב שם.
  
  הייתי מבולבל. הליכתי המונוטונית נעצרה באחת. תחתית צבעונית, כוס של קפה מהביל, אפילו השקע בספה. תוכנית בוקר על פרשת השבוע. החוסר בעיניים הכחולות היה שערורייתי ברמה בלתי נסבלת. כל מה שאגד את הפריטים שבבית לתמונה שלמה לפתע נפרם. ועכשיו מה?
  
  נשימה חדה ירדה במורד בטני וצמרמורת חלפה כגל בעמוד השדרה שלי. הסתכלתי במהירות אל הדלת. לא נשמעה שום דפיקה. לא נראו שום פנים. שום עיניים. ועדיין הרגשתי בנוכחות שלו שם, צופה, מחכה. הנשימות כבדו עליי, ידעתי בתוכי שהדבר שמאחורי הדלת לקח את סבא. את העיניים הכחולות והיקרות מפז שלי.
  
  עמדתי חסר אונים ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי. לבכות? לקרוא לאבא רון? לחבק את אמא שקד? ללטף את ראשה של הקטנטונת? לעזור לסבתא לבשל עוד ועוד, כי עכשיו יבואו אנשים להתנחם ולנחם בביתנו האפור? יותר מהכל רציתי לצעוק, לכעוס, לבכות, להכות, להרוג, את הדבר שעומד מאחורי הדלת, ומסתכל עליי. מונע ממני להתקרב לדלת ומכריח אותי ללכת בעיגולים עקיפים.
  
  אבל הוא לא דפק בדלת כמו שציפינו, הוא לא הראה את פניו המכוערות ופרץ את המנעולים בטלפיו הארוכות, עיניו לא הסתכלו בנו ישירות. רק מבעד לדלת הארורה, החלון הארור ואלפי המנעולים הארורים. וכמו כדי לשים אותנו לצחוק, הוא לא טרח אפילו להיכנס. לא נתן לנו דבר מה לצעוק עליו, לכעוס עליו, לבכות עליו, להכותו, להורגו, שום דבר. כמו רוח רפאים של פחד, פשוט לקח.
  הרגשתי אותו מסתכל בי, צופה, מאחורי הדלת ואלפי המנעולים. מחכה.
  למה עכשיו?
  אני מפחד לשאול.
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.