פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 541 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים המרד........... המשך (סיום פרק ראשון) ענאלוווווש
הדוקטור סוף סוף נעצר בסוף מסדרון ארוך ופותח לי דלת, שרשום עליה "מנהל כללי". אני נכנסת והוא סוגר אחריו את הדלת. החדר לא גדול, אבל מספיק מרווח בשביל בן אדם אחד. היו בו שולחן ומחשב, שני כסאות להמתנה וצנצנת ממתקים מימי המצאת הטוסט.
"איקס!" קורא הדוקטור. "אתה כאן?"
אה... איקס....? זה מישהו?
אנחנו מחכים כמה שניות ואז הוא מופיע. אני קופצת בבהלה כי זה נראה כאילו הוא ממש הרגע יצא מתוך הקיר הימני של החדר.
מבט בוחן ננעץ בי. אני מתעשתת.
"איפה אח שלי?" אני שואלת בשקט, נימת קול קצת מאיימת וקצת חוששת ממה שהוא עומד להגיד. איקס מצחקק. ישר ולעניין, מה?"
שתיקה. אני בוחנת אותו. הוא די גבוה, שער שחור ועיניים שחורות וקטנות. יש לו גוף של מתאבק סומו, ואני יודעת שבמכה אחת הוא יכול למחוץ אותי. אבל אני גם יודעת שהוא חייב לי כמה הסברים. וגם הוא יודע את זה.
"אני מבטיח לך שכריס בסדר כרגע. ההמשך של החיים שלו תלוי עכשיו בך, אז כדאי שתקשיבי טוב."
אני נדרכת ואיקס ממשיך.
"אני מתאר לעצמי שאת רוצה לדעת לאן הגעת. קוראים לנו אייץ' איי טי. H.A.T אלה ראשי תיבות של High Army Training. זוהי רשת של פנימיות צבאיות שמתפרשת בכל שטח ארצות הברית. את נמצאת בפנימייה מספר שתיים. תזכרי את המספר הזה."
הוא מעיף מבט בשעונו. "יש לי חצי שעה לענות לך על השאלות שמתחשק לך לשאול. אחר כך נצרף אותך לקבוצה שבה תשארי במשך החודשים הקרובים." איקס נאנח. "אז קדימה, מה את רוצה לדעת?"
אני מחליטה לשתף פעולה, כי אני ממש צריכה כל פיסת מידע לגבי המקום הזה אליו נזרקתי.
"טוב," אני אומרת. "מה עושים בפנימייה הזאת?"
"מתאמנים. לומדים להלחם. כשצריך, אנחנו נלחמים. אנחנו פועלים בשירות כל מיני ארגונים, והמטרה שלנו היא לדאוג לבטחונם. יש בפנימייה הזו חמש יחידות. כל חניך מגיע לגיל חמש עשרה ובוחר יחידה שאליה הוא ישתייך ויקדיש את חייו בשבילה."
"ומה היחידות האלו?"
"הו, זו שאלה קלה. יש יחידה ימית, יחידה טכנולוגית, יחידה רגלית ויחידה כימית. וכמובן, ה-יחידה המיוחדת, שאליה מגיעים רק הטובים ביותר."
"ב...ס..ד..ר." אני מושכת את המילה, לא כי אין לי מה להגיד אלא כי יש לי יותר מדי. אבל האיש הזה נשמע לי מטורף מדי. ומפחיד.
הוא מרים את גבותיו. "עוד משהו?"
"איך קוראים לך?"
חיוך. "איקס."
אני פולטת גיחוך שקט. "אני מתכוונת, השם האמיתי שלך."
איקס שוב מביט בשעונו ומצמצם את עיניו. "אופס! תראי מה זה! נגמר לנו הזמן!" הוא קורא בתדהמה מעושה שלא עושה עליי רושם.
"לא נכון. אמרת חצי שעה, עברו רק ארבע דקות". אני אומרת.
איקס מושך בכתפיו. "באמת? טוב, אז שיניתי את דעתי. וויל," הוא פונה לדוקטור שעד עכשיו עמד בצד ולא הוציא מילה. "קח אותה למבנה מגורים מספר 17. זה יהיה הבית שלה בזמן הקרוב."
וויל, הדוקטור, אוחז בכתפי. "חכה רגע!" אני קוראת. "לא אמרת לי.. מה אני צריכה לעשות בשביל לשחרר את כריס. לעזור לו."
איקס מצחקק שוב. "לשחרר אותו..?? לא... אף אחד לא אמר דבר כזה. לעזור לו, אולי, זה אפשרי. אולי תצליחי.. להאריך את החיים שלו מעט."
אני בולעת רוק. "מה אני צריכה לעשות?"
"להקשיב להוראות, כמובן. לעשות כל דבר שתתבקשי. כך אולי תוכלי למנוע מכריס למות בזמן הקרוב.... הממ, אולי." איקס מוציא משום מקום פחית קולה ומתחיל לשתות.
ט"וב, אז אני מאחל לך יום נעים!" הוא מחייך וגורם לי לרצות לזרוק עליו משהו.
אני רוצה לצרוח. אני רוצה להתנפל עליו ולפרוק עליו את כל הכעס שאצרתי בתוכי מאז החטיפה, מאז שכריס נעלם. מאז שהכל התחיל. אבל אני לא מספיקה לעשות את זה, כי וויל תופס בזרועי ומושך אותי בכוח מהחדר, ולי אין מה לעשות חוץ מלהיגרר אחריו ולרצות בכל מאודי למעוך לאיקס את הפחית קולה בפרצוף ולתת לו אגרוף בשיניים.
באותו רגע אני מבטיחה לעצמי שאני אתנקם. אני אתנקם בכל מי ששותף לכל מה שקורה עכשיו לי ולכריס. מעכשיו, יש לי מטרה חדשה לחיים.
נקמה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים ממש ממש יפה אור
-
לפני 12 שנים ו-8 חודשים תודה רבה ^^ :) ענאלוווווש (ל"ת)
-
-
