הקרוואן עצר בחריקת בלמים אל מול בית גדול ויפה עם חצר גדולה. בוריס פתח את דלת הנהג בבעיטה. "תישארי בפנים קושיצ'קה", אמר לבתו וסגר את הדלת.
בחצר כבר חיכתה לו האצולה של משטרת ישראל – מאיר וברוך. הם הכירו את בוריס היטב מעבודות קודמות שעשה עבור המשטרה, ולכן לא הפתיע אותם שהוא יצא לבוש פיג'מה מוכתמת ויחף. "אהלן בוריס," אמר ברוך. הוא הצביע על הקרוואן. "הילדה בפנים?"
"ברור. נסיכה של אבא. נו, מה הסיפור?"
מאיר הצביע למעלה. בוריס נשא את עיניו. על העץ הגבוה בחצר היו תלויים שני אנשים, גבר ואישה, בשנות הארבעים לחייהם. לקח לבוריס כמה דקות למקד את עיניו ולהבין שמשהו כאן לא בסדר – ואז הוא הבין. מישהו החליף להם את הראשים. ראשה של האישה היה תפור, עם חוט תפירה של ממש, לגופו של הגבר, וההפך.
בוריס החזיר מבטו למאיר. "נו?" שאל. "בשביל זה קראתם לי? אז מישהו רצח אותם והחליף להם את הראשים, בלאט. איך אני נכנס פה לעניין?"
ברוך חייך. "בוריס, אתה אוהב דואטים?"
"דואטים?" הוא ירק לרצפה. "מה אני נראה לך, הסינפונייטה?"
"תסתכל," ברוך הצביע. "זה קורה כל חמש דקות."
וזה אכן קרה. לפתע הגיעה מנגנה משום מקום, ושתי הגופות המרוטשות פצחו בשירת הדואט שלמה ארצי וריטה "ככה זה כשיש שניים." בוריס הביט במחזה המום, עד לסיום השיר. הוא השיב מבטו אל עבר שני השוטרים.
ברוך הצביע אל עבר הבית. "הראשונה שראתה את זה הייתה הבת שלהם, נערה בת 14. היא על סף התקף פסיכוטי ומטופלת כרגע אצל הפסיכיאטר המחוזי. אתה רוצה לדבר איתה?"
"מה אני נראה לך, גננת בלאט?" בוריס ירק שוב לרצפה ואז החל לשוב לקרוואן. "בקיצור, אותו תעריף כמו בפעם הקודמת," אמר לשוטרים. "ואל תתקשרו אלי. כשיהיה משהו אני כבר אעדכן אתכם."
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
