החלטתי סופית, שבשביל לתכנן את מה שתיכננתי היה צריך ליהיות אמיץ מאוד, ואידיוט מוחלט. לרוע המזל, עמדתי בשני הקריטריונים.
בגדול התכנון היה שארוץ לגנן, אומר לו שפרצה שריפה בחדר שלי ובזמן שהוא יבוא אחריי דייויד וכל השאר ייתגנבו לחווה. אחר כך אנעל את הגנן בחדר שלי ואצטרף אליהם. זו הייתה התוכנית, בלי הכשלונות והשיבושים שנוספו מאוחר יותר. בכל אופן, רצתי לגינה והתחלתי לצעוק בהיסטריה:
"שריפה!!! שריפה!!! הצילו!!!"
הגנן, שהיה באמצע להשקות שיח בגוניות הסתובב אליי. ,מה את רוצה, ילדה?"
ילדה?!? אאוץ'.... אני כבר בת 15.
"יש שריפה בחדר שלי!!" צעקתי. "תעזור לי!!"
הגנן לא התרשם. "תגידי למנקה שתטפל בזה. אני עסוק." והוא חזר לבגוניות שלו.
עמדתי כמה שניות בהלם. אדישות – ציון 100. המוח שלי התחיל לסרוק אפשרויות לגרום לגנן ללכת אחריי. ואז עלה בדעתי רעיון מבריק וטיפשי במיוחד. בהחלטה של שנייה חטפתי מידי הגנן את צינור ההשקיה והפניתי אותו היישר לפרצוף שלו.
"שפפפפפפשששששפפששש!!"
מרוב תדהמה הנהג קפא לרגע, אבל זרם המים הקרים החזיר אותו היישר לקרקע המציאות, תרתי משמע.
הוא איבד את שיווי משקלו ונפל על האדמה הבוצית. אופס, זה מביך. כיביתי את המים והתאפקתי לא לצחוק. זה לא הצליח.
הגנן האדים, ואז החוויר ושוב האדים.
"תפסיק.., ביקשתי בקושי. "אתה נראה כמו תפוח בשל מדי..."
הגנן כמעט פלט קיטור מהאוזניים.
ואז עשיתי את הדבר הכי חכם בעולם – הסתובבתי והתחלתי לרוץ.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
