היום כשיצאתי מבית הספר היו לי 2 אפשרויות-
הראשונה, להתחיל ללכת בלי מטריה לעבר הבית שלי, שנמצא בשכונה אחרת לגמרי משל השכונה שבית הספר נמצא בה. זאת אומרת, הליכה מייגעת של 25 דקות במזג אוויר מעצבן וקפוא (כשאני יוצאת לבחוץ אני מרגישה כאילו מישהו אכזרי כלא אותי במקרר).
השנייה, ללכת לסבא וסבתא שלי D:
זאת אומרת, להיות בבית החמים והקרוב לבית הספר של שני הזקנים שלי, לאכול מרק חם ולקוות לישועה (שאבא שלי יבוא לאסוף אותי).
בחירה קשה, הא?
אז בחרתי באפשרות השניה (מפתיע, לא? אני בכלל לא צפויה..) והלכתי לבית של הזקנים שלי.
ואחרי הביקור הזה קלטתי בפעם הראשונה שסבתא וסבא שלי הם אנשים מדהימים (אני יודעת, לקח לי 12 שנה להבין את המסקנה הפשוטה הזאת, תתבעו אותי!).
ולא, זה לא בגלל שהתחממתי בבית שלהם, ושבעתי וכל זה, אני מדברת על האישיות העמוקה שיש לכל אחד מהם.
ואני פשוט חייבת לכתוב משהו על זה, לספר לכם, הקוראים.
אז נתחיל בסבתא שלי. לא. אני לא יכולה לקרוא לה סבתא. אני קוראת לה בכינוי שאימצתי לה, כי כשהייתי בת 3 במקום להגות את שמה הפרטי והאמיתי או לקרוא לה 'סבתא' קראתי לה 'רמי'. ומאז כולם קוראים לה בכינוי הזה.
מוזר, אני יודעת.
אבל אני מכירה אותה כ-'רמי', לא כ-'סבתא'.
אז רמי היא אישה נשית (^^) וגאה.
היא טיפוס מאוד גאה, עד כדי כך שגם אם היא תאבד את כל רכושה היא עדיין תתפש בעיניי אנשים אחרים כעשירה. זאת הגישה שלה. היא תמיד הולכת זקופה וראשה אף פעם לא מורכן, והעיניים שלה בורקות גם אחרי כל השנים שהיא חיה.
וזה לא שהיא מתנשאת, בכלל לא. היא ממש צנועה, היא מכבדת אנשים וגאה במשפחה שלה. אבל היא האישה הכי עקשנית (טוב, כמעט, יש עוד את אמא שלי..) שאי פעם ראיתי. זה מתחיל בהתעקשות שלה שהיא תקום מהמיטה גם כשהיא חולה (כמו היום) ולא מרגישה טוב כדי למלא לי קערה במרק, וזה נגמר ב- אהה, רגע, זה לא נגמר.
הגינונים שלה עיצבו אותי.
היא זאת שהתעקשה ולימדה אותי תמיד ללכת זקוף עם ראש מורם, גם עם תיק בית הספר ששוקל איזה 8 ק"ג, כדי שאני אגדל להיות אישה יפה ומושכת, כי הליכה כזאת משדרת ביטחון, וזו תכונה שאנשים אוהבים. השיער שלה תמיד אסוף בצמות יפות ומרהיבות, ולפעמים היא אפילו שוזרת בשערה האפור נזר יפה עם אבני חן.
היא זאת שלקחה אותי מבית הספר כל יום עד שמלאו לי 8 שנים, ועכשיו אנחנו לפעמים שותות תה, אוכלות עוגיות חמאה, והיא מספרת לי סודות מביכים והזויים על אמא שלי (כולל בריחות מהבית של רמי לטובת מסיבות פרועות אצל אבא שלי.. אוקוורד), שאחר כך אני מנצלת את המידע החשוב הזה, ודי סוחטת את אמא שלי. היא ממש כמו חברה.
ואיך נראה החדר שלה?
סגנון קלאסי, עם ארון ראווה שמציג את האוצרות שלה-
תמונות בשחור לבן, פסלוני וכלי חרסינה.
בפינה אחת בחדר השינה שלה יש פלזמה (כן, פלזמה!) בה זכתה במבצע (מי שקונה מכונת כביסה זוכה בפלזמה מתנה!), שלמרות האפשרויות הוויזואליות של הטלוויזיה, המסך מראה סרטים בשחור לבן, משנים רחוקות.
חדר של זקנה, מה אני אגיד לכם.
אבל יש לחדר הזה עוצמה כלשהי. אין לי מושג איך להסביר לכם את זה.
וסבא שלי?
אז אני קוראת לו 'אל קפון', מאותה סיבה.
והוא, תהרגו אותי, בן 86, אבל יש לו נפש של ילד בן 5.
הוא צוחק הרבה ויש לו מין ניצוץ כזה בעיניים, אותו ניצוץ שתמצאו אצל ילד בן 5.
חיוך קונדסי, כובע חלוצי שכזה, וריח של ים.
מה עוד אני יכולה להגיד על אל קפון?
הוא.. גבר.
ואני לא מדברת על זה שהוא בן מבחינה פיזית, אבל הוא פשוט גבר החלומות של כל אחת (חוץ מזה שהוא כבר עבר כמה עשרות שנים טובות..);
הוא מצחיק, חכם, חסון; מכור לערוץ נשיונל ג'אוגרפיק.
ושניהם ביחד?
צמד חמד, אין מילים.
אי אפשר לצאת מהבית שלהם בלי לאכול משהו, או בלי לסחוב כמה טונות של מאכלים.
ומה אני יכולה לבקש?
גילם מופלג, ושניהם לא בקו הבריאות. המוות פורש את ידיו אליהם, מחכה לקחת אותם. מה שאני מבקשת זה דבר פשוט- שכשיגיע זמנם, הם ימותו בשינה, במוות חסר כאבים ושקט, שליו, ושיבואו אל המוות כשווים.
***
הרוב חפירות, אבל הרגשתי שאני רוצה לשתף=)
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
