העולם היה חרב, שרוף והרוס, וגופות מרוטשות מוטלות בכל מקום. ריח של צחנה שלט באוויר. יעל הייתה האדם החי היחיד, והיא התהלכה לבד ברחובות השוממים, מלאת אימה. קול חד חתך את דממת המוות – "שלום לך מותק." היא מיד הסתובבה, וראתה בקצה הרחוב את הזקנה מתחנת האוטובוס, מנופפת לעברה. סל עמוס קניות היה מונח לרגליה. "מה שלומך, מתוקה שלי?"
החיוך של הזקנה היה נוראי. שיניה היו גדולות והניבים בלטו מבין שפתיה האדומות. עיניה הצהובות היו ענקיות וקמטי רוע סבבו אותן. בהלה נוראית אחזה ביעל, והיא פתחה בריצה. "לאן את בורחת, מתוקה?" קראה אחריה הזקנה. "אולי את מעדיפה אותי ככה?" יעל עצרה והסתובבה. במקום שבו הייתה הזקנה עמד כעת רון. רון החתיך מפעם, והוא נופף לעברה. "בואי מתוקה שלי. אני מכין ארוחת ערב מיוחדת הפעם. רוצה לראות? בואי, תסתכלי לתוך התנור!" לפתע היא הבחינה לצדו בתנור ענק, ובתוכו עשרה אנשים מפוחמים צורחים ונאבקים לצאת. היא צרחה והמשיכה לרוץ.
"יעל!" הקול כעת היה לא אנושי בעליל, כמו קריאת מוות מתחתיות השאול. היא העיפה מבט לאחור תוך כדי ריצה. זאב עצום ממדים דלק בעקבותיה. הוא היה בגודל של פיל, אם לא יותר. הוא הלך וקרב אליה. היא גילתה כי רגליה אינן זזות, והיא דבוקה לרצפה. יעל נאבקה בכל הכוח להשתחרר, אבל הרגליים הלכו ונבלעו ברצפה. "יעל! חה חה חה!" הזאב זינק לעברה, ולסתותיו הכבירות נסגרו עליה.
*
היא התעוררה אחוזת אימים במיטתה, צורחת.
*
"את לא מספרת לי הכל, נכון?"
ד"ר אורי לוין ישב על השולחן במשרדו, מביט בעיניה של יעל. "אני פשוט לא מבין," אמר. "את היית הסטודנטית המצטיינת בקורס, אם לא בכל הפקולטה. אני בניתי עלייך שתמשיכי אצלי במסלול ישיר לדוקטורט. אז איך לעזאזל את מרשה לעצמך לא להופיע לכל המבחנים?! את מבינה שאני צריך להדיח אותך מהלימודים עכשיו?"
יעל לא אמרה דבר. היא בהתה ברצפה, ובכפות רגליו של אורי, המבצבצות מתוך הסנדלים התנ"כיות המיושנות. היא שפשפה את עיניה האדומות והעייפות, והביטה בפניו. היא הבחינה כמה שהוא צעיר, למרות הזקן המוזנח והלבוש המפוזר.
אורי נאנח. "יעל, מלבד היותי ראש החוג, אני גם מנהל את השירות הפסיכולוגי לסטודנט. את יודעת שאת יכולה לדבר איתי, על הכל." והיא רצתה. באמת שהיא רצתה. אבל מה כבר יכלה להגיד לו? לאיש האקדמיה המרובע הזה, שמבלה את חייו בין כותלי האוניברסיטה...
"יעל, את לא הסטודנטית הראשונה שמסתבכת עם סמים..." היא פלטה צחוק היסטרי. "תאמין לי, אורי, הלוואי שהבעיה שלי הייתה סמים..."
"אז מה זה? את יכולה לשתף אותי בהכל..."
עיניו היו כל כך כנות ודואגות, ולפתע היא החלה להתייפח ולבכות. היא חיבקה אותו ובכתה ובכתה. אורי היה מופתע בתחילה, אולם לאחר כדקה חיבק אותה בהיסוס. "ששש, הכל יהיה בסדר."
אבל שום דבר לא היה בסדר. למעשה, הכל היה כל כך לא בסדר, ויעל התנתקה ממנו. "אתה לא יכול לעזור לי." אמרה. "אף אחד לא יכול." והיא יצאה מהמשרד, מותירה אותו בוהה בה בחוסר הבנה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
