אני לא פה סתם.
אני פה כי שרדתי. אני פה כי הייתי חכמה יותר, חזקה יותר, ערמומית יותר. בגלל שהייתי כלבה, אולי.
אני פה כי סקרנתי את מי שהסתכל עליי.
אתם יכולים לומר מה שאתם רוצים. אתם יכולים לקלל אותי. לומר ולחשוב שאתם מכירים אותי בגלל שסיפרתי על בקושי רבע מכל החיי זבל שלי בציבור. מול המצלמות.
אף פעם לא תשלטו בי. לא תשחקו בי לפי החוקים שלכם. יצאתי החוצה ואין לי כוונה לחזור.
עשיתי הרבה דברים כדי להגיע למקום שאני נמצאת בו. אתם יודעים? כן, אתם ראיתם.
באותו הרגע זה היה קשה בשבילי לעשות את זה. היה קשה לי להרוג אנשים ולראות את הגופות שלהם בשלולית דם כשרחפות מזורגגות אוספות אותם אל הקפיטול.
עם הזמן באה האדישות. עם הקורבנות באה ההנאה. עם האנשים בא השיגעון.
אני לא שפוייה. אני יודעת.
מאז המשחקים אני חותכת. כל הזמן. מעלימה את הכל בחתכים.
פעם חשבתי שהחתכים על הידיים מעידים שלא הגיע לי לשרוד. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שאחרי הכל, אני חיה ולא בגלל שכל המשחקים התעצלתי להרוג.
לפעמים עושים עליי כתבות בקפיטול. על מצב ההידרדרות שלי. הייתי יפה בימיי הקפיטול. הם ניזונים על מה שאני עושה. על ההתרסקות שלי. אבל למרות זאת אין לי בעיה לספק להם מידע.
שחזרתי מהמשחקים, שוב בודדה, כמו תמיד, ועברתי לבתים המפוארים. בדיוק ביום ההוא חתכתי לראשונה.
חשיש התחלתי לעשן שנה אחרי המשחקים, לא הרבה זמן לפני שהתחלתי עם האלכוהול.
הכל בשביל לשכוח.
אבל אני עדיין פה. ואני אספר לכם למה. כי שפכתי דם. בכמויות. כי הרגתי כל מי שעמד בדרכי.
הרמתי גבה לנגד ילדים בני שתיים עשרה. צעירים וקטנים ממני.
אבל גם אותם הרגתי.
חייכתי חיוכים אכזריים, הכאבתי להם, בכוונה.
וכשיצאתי מהמשחקים, הכינוי שלי היה מעתה והלאה Miss Murder.
בהתחלה זה כאב. אחרי זה זה הפך לשגרה. ובסופו של דבר, עם השיגעון, להנאה. ידיעה שפוחדים ממני.
אני לא אתחבא מכם, אתם יודעים. מהצופים של המשחקים. צבועים מטומטמים שנהנים מהרג חולני של אנשים. ההרג שבגללו אני עכשיו נהנית מצפייה במשחקים. מחייכת בשלווה.
אני שונאת את הקפיטול. אני שונאת את סנואו. אני שונאת בכל ליבי את המשחקים.
אבל יותר מכל אני שונאת את עצמי.
ולמרות שאני שונאת את עצמי, אני שמחה שאני פה. וכרגע, אני לא מתחרטת על שום דבר שעשיתי. כי עם השיגעון כל השאר נעלם. הכאב, העצב, החרטה בעיקר.
עם הזמן לא פחדתי להרוג. לא פחדתי להתאכזר לאחרים. לא פחדתי שהקפיטול יאהב אותי, או שיבינו שיש לי מוח מעוות.
ולא אכפת לי מכלום. כי אחרי הכל, אני לא פה סתם.
---
סתם שיעמם לי אז כתבתי. ואם כתבתי, אז למה לא לפרסם? אני יודעת שזה לא משהו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
