פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 552 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים סיפור חיים פרק 18 A.B.
97
פרק שמונה עשרה: חברים.
אשרי האיש שיש לו חבר אמיתי. שני סיפורים סיפרה לי אימי על חברים.
שני חברים טיילו ביער, לפתע הגיח דוב מבין העצים והתקרב אליהם בצעד מאיים. השניים נסו על נפשם, אחד מהם טיפס על עץ. חברו שהיה כבד ממנו, לא היה מסוגל לטפס ללא עזרה. כמוצא אחרון, הוא השתטח על הקרקע, והעמיד פני מת. הדוב קרב אל הבחור השוכב לחש דבר מה אל אוזנו, ועזב את המקום. שאל החבר, מה לחש לך הדוב?
הוא אמר שחברות נבחנת בעת צרה.
הסיפור השני עוסק בשני חברים שנעצרו על ידי המשטרה והואשמו בפשע שהם לא ביצעו. (נקרא להם ראובן ושמעון, כמו לאסירים בסיפורו של דר" שפירא, אבל עליהם יסופר בהמשך.) רק לראובן היה אליבי, ולרוע מזלו של שמעון, השופט דן אותו לתלייה. אימו של שמעון הייתה חולה מאוד, והוא ביקש ממנהל בית הסוהר, שיאפשר לו לבקרה לפני ההוצאה לפועל של פסק הדין.
חברי ראובן מוכן לערוב לכך שאשוב לשאת את העונש. הוא אמר, וראובן אישר את דבריו.
אני מאפשר לך היעדרות של עשרים וארבע שעות, אם עד אז לא תחזור, יעלה חברך לגרדום במקומך, האם זה ברור? אמר מנהל בית הסוהר.
המרחק לבית אימו של שמעון היה רב, והנסיעה ברכבת נמשכה כמה שעות. הפגישה עם האם הייתה נרגשת עד דמעות. שמעון לא סיפר לה מה צפוי לו. ולאחר כשעה הוא נפרד ממנה ויצא לדרך. אבל כשהוא הגיע לתחנת הרכבת, התברר שהייתה תאונה, ופינוי המסילה עשוי לקחת שעות. הוא רץ לתחנת אוטובוס, לאחר המתנה ממושכת ומורטת עצבים, יצא האוטובוס לדרכו, אבל התנועה הכבדה לאורך הדרך גרמה לכך, שהוא הגיע לתחנת היעד עשר דקות לפני השעה היעודה. היה עליו להמשיך ברגל עוד מרחק ניכר. בבית הסוהר הובילו את ראובן, שרשראות על רגליו ואזיקים על ידיו, אל הגרדום. שמעון רץ בכל כוחו, וסוף סוף הוא הגיע אל שער בית הסוהר. הוא צלצל בפעמון. אין תגובה. ראובן, מלווה בשני סוהרים עולה אל הגרדום, מבטו עובר מהחבל אל הדלת. שמעון הולם בדלת בכל כוחו.
מה אתה עושה כאן מהומות? שואל השוער כשהוא פותח את השער.
שמעון מתפרץ פנימה, תעצרו ! אני כאן ! הוא צועק בעודו רץ במעלה המדרגות.
תחת חבל התליה התחבקו שני החברים.
היו לי ציפיות גבוהות מחברויות, ורק מעטים מידידי עמדו בהם. ברור לי לגמרי שגם אני תרמתי את חלקי בכישלון, אבל זה לא מפחית מהאכזבה.
יום אחד נכנסו גבר ואישה לחנות. אנחנו מחפשים את אברהם, אמר האיש.
איזה מהם? יש כאן שניים, אני ועוד אחד,
אנחנו מתעניינים באברהם השני, היינו רוצים שהוא יבקר אצלנו בבית, ויתכנן לנו את הרהיטים.
בסופו של דבר, אני הוא שביקרתי אצלם והכנתי את ההצעה. התברר שהם מיודדים עם אפרים וציון, השניים היו חברים שלי בתקופה שעבדתי במוסך "דן". הם הזמינו אותי ואת רחל למפגש של יום שישי, שם פגשנו בנוסף לשלושת הגברים שהזכרתי ונשותיהם, גם חבר ילדות של שמוליק. משה המכונה מואיז, ואשתו בלהה. הקבוצה אליה הצטרפנו, נהגה להיפגש בכל יום שישי, ולנהל שיחות עד השעות הקטנות של הלילה. השיחות זרמו באופן חופשי, אבל כשהם דיברו על עצמם, או על היחסים ביניהם, הרגשתי שהתיאורים נועדו להסתיר יותר מאשר להבהיר. כך היה עד שהגעתי. (מאז ומתמיד אהבתי לחטט בנבכי נפשם של הקרובים לי, דבר שנמשך עד היום) וכך עלה באופן טבעי, נושא הציפיות מהקשר בינינו. מדבריהם אפשר היה לחשוב שאין בעולם עוד חברות כזאת. שבועתם של שלושת המוסקטרים "אחד בשביל כולם, וכולם בשביל אחד" התגמדה אל מול תיאורי האהבה והנאמנות שהם השמיעו. לי הייתה הרגשה שהאידיליה הזאת נועדה להסתיר רגשות כמו קנאה, עלבון, ועוד כיוצא בזה, רגשות טבעיים, אבל לא נוח לחשוף אותם ברבים. מתוך כוונה לבסס את הקשר בינינו על כנות, הבעתי את ספקותיי מאמיתות הצהרות אלה. היה עדיף להיות טקטי, כי האמירה שלי חזרה אלי שוב ושוב כמו בומרנג, אחד מאותם מקרים זכור לי היטב. זה היה באחד מאותם מפגשי ערב שבת, שמעתי את שמוליק וציון מתלחשים, בעניין טיול שהם מתכננים.
מה פשר הסודיות? האם אתם מתכננים משהו שלא כולל אותי ואת רחל? שאלתי, אנחנו יכולים לחכות בחוץ עד שתסיימו את התכניות.
98
אנחנו מטיילים מחר לגליל, אמר שמוליק, אבל ידענו שלא תבואו, לכן לא רצינו לספר לכם.
שמוליק הוא כזכור עורך דין, והוא מייצג את חבריו גם מחוץ לכותלי בית המשפט.
מעניין איך הגעתם למסקנה הזאת? ביקשתי לדעת.
אמרת בעצמך שאתם לא מסוגלים לקיים יחסי חברות כל כך הדוקים, הייתה תשובת שמוליק.
עבר עוד זמן מה עד שהרגשנו שאפשר לכנות את הקשר בינינו ידידות. נפגשנו כל יום שישי, נסענו לטיולים בארץ ובחו"ל, ולמרות זאת, הרגשתי צורך להעמיד את הקשר במבחן. נסענו לכמה ימים לנואיבה, אבל אחרי יומיים הייתה סופת חול שאילצה אותנו לקפל את האוהלים ולחזור הביתה. באילת עצרנו למנוחה קצרה וארוחת צהריים, והתברר שאף אחד מאיתנו לא רצה לקצר את החופשה המתוכננת. שכרנו חמישה חדרים במלון הסלע האדום, ואחרי ארוחת הערב, התכנסנו חמשת הזוגות בחדר אחד, ישבנו במעגל והשיחה התגלגלה שוב בפעם המי יודע כמה, על נפלאות הקשר בינינו. היות והנושא היה כל כך שחוק הצעתי שנשחק משחק. כל אחד יציין התנהגות כלשהיא של היושב מימינו שמפריעה לו, זאת על מנת שהמודעות להתנהגותנו תשפר את הקשרים בינינו. בתום הסיבוב, נהפוך כיוון, ונדבר על ואל היושב משמאל. אחרי כל סיבוב, נחליף מקום, כך שבסוף המשחק, כל אחד מאיתנו יקבל משוב מכל החברים, ויוכל אולי לתקן כמה שגיאות בהתנהגותו.
איזה רעיון מטופש, אותי על תיקחו בחשבון, אני לא משתתפת. אמרה רות, אשתו של ציון, ויצאה מהחדר.
דווקא מוצא חן בעיני, אמר שמוליק, אני לא יכול להצביע על שום דבר שמפריע לי אצל מואיז, עכשיו תורך, הוא אמר בפנותו למואיז.
גם אני באותו מצב, אני לא זוכר שום מקרה שציון הרגיז אותי, אמר מואיז בנימה קצת מהוססת, למעשה נזכרתי שהיה מקרה אחד, נסענו לטבריה בשתי מכוניות, ואתם השארתם אותי מאחור, ונעלמתם. זה מאוד הרגיז אותי.
זה לא היה בכוונה. אמר ציון, הסתכלנו במראה ופתאום...
עצור, קטעתי את דבריו, כללי המשחק הם שאתה מדבר רק על מי שיושב מימינך, בסיום הסיבוב, תהיה לך אפשרות להגיב על דבריו.
הסיבוב הראשון התנהל די בנינוחות, רוב דברי הביקורת היו למעשה מחמאות, מהסוג, הוא עדין מדי, היא דואגת יותר מדי, אבל כשהתחיל הסיבוב לכיוון השני, התלהטו הרוחות, בגלל ההכחשות וההאשמות הנגדיות. אחרי סיבוב נוסף הקולות היו כל כך צורמים שביקשתי להפסיק את זה.
בואו נשנה את כללי המשחק. הצעתי, נדבר על הדברים אותם אנחנו אוהבים אצל היושב לידנו.
דומיה נפלה על כל החבורה.
האם לא נראה לכם מוזר שהיו לנו כל כך הרבה דברים להגיד לשלילה, ושום דבר לחיוב? שאלתי.
מה אתה מנסה להוכיח? שאל ציון, בכל מערכת יחסים ממושכת יש עליות וירידות.
זה בדיוק העניין, אמרתי, בגלל זה טענתי שחברות אידילית כפי שתיארתם את הקשרים ביניכם, קיימת רק בספרים ובסרטי קולנוע.
באירוע אחר רחל אמרה עלי שאני עקשן כמו פרד. אני לא אוהב שמשווים אותי לבעלי חיים פחות מפותחים מאיתנו, לא בכדי השקענו מאות מיליוני שנים כדי להגיע מרמת חד תאיים, לליגה א בעולם החי.
היית צריכה לשבח אותי על התעקשות שלי לדבוק באמת, ויכולת העמידה שלי בלחצים
זה היה באחד המפגשים השבועיים שלנו. השתתפו גם אחותו וגיסו של שמוליק שהיו בביקור מארצות הברית. ציון היה בחופשה ממילואים, וסיפר בגאווה איך בעורמה, הוא הצליח לעבוד על המערכת.
היה אישור לאפשר חופשה, לתשעה מעשרת המילואימניקים, המפקד הכין עשרה פתקים, על אחד מהם הוא כתב נשאר, קיפל אותם ושם בכובע. סיפר ציון בחיוך מלא סיפוק, בשקט בלי לעורר תשומת לב נעמדתי בסוף השורה, כדי לצמצם את הסיכוי שלי למשוך את הפתק עם העונש.
אני שמח בשבילך שהצלחת לצאת לחופשה, אבל אין לזה כל קשר עם המיקום שלך בתור, אמרתי, הסיכוי של האחרון שמושך את הפתק, זהה בדיוק לזה של כל המושכים לפניו.
איזה שטויות אתה מדבר, אמר ציון, איזה סיכוי היה שמתשעת המושכים לפני, אף אחד...
הבנתי מה שאתה אומר, התעקשתי, ואף על פי כן, לכל אחד מכם היה סיכוי או אפשר לומר סיכון של עשרה אחוז, למשוך את הפתק המסומן, בין אם הוא משך ראשון, אחרון, או בכל מקום באמצע.
99
ממתי אתה כזה חכם? שאל שמוליק, (עורך הדין חש להגן על מרשו) אתה בכלל יודע מה זה הסתברות? אתה לא מבין שהסיכוי של תשעה אנשים... אתה יודע מה, נשאל את גדי. (לגדי היה תואר שני במתמטיקה) גדי תמך בדעתו של שמוליק. כך גם יעל אשתו, (שהייתה בעלת תואר דוקטור)
אני מודע לכך שכולכם בעלי תואר אקדמאי, ואני לא סיימתי אפילו בית ספר יסודי, בשלב זה כבר התלהטו הרוחות, וגם אני הרגשתי שהדופק שלי עלה משמעותית, דבר שלא קורה לי לעתים קרובות.
נניח שהמפקד שם את הפתקים על משטח ישר, ונותן פקודה להושיט בבת אחת את הידיים, ולקחת פתק.
זה אף פעם לא יקרה בדיוק באותו זמן, אמר ציון.
ואם הייתם צריכים לפתוח את הפתקים בבת אחת, בלי קשר לסדר שהוצאתם את זה מהכובע. כבר היינו כל כך מתוחים שלא יכולתי להרפות.
גם ככה מי שמשך אחרון, סיכויו קטנים יותר, אמר ציון, לציון דווקא ייחסתי יותר תבונה, בלי קשר לתואר שלו.
ומה אם הייתם צריכים לפתוח את הפתקים בסדר הפוך, כלומר מי שמשך אחרון פותח ראשון, עברתי לסגנון שנהוג כשמדברים עם ילדים קטנים. כשגם זה לא שכנע, נגמרו לי הטיעונים.
מערכת היחסים שלי עם צוקר הפכו לבלתי נסבלים. החלטתי שאני לא מוכן להמשיך כך, והצעתי שנפרק את השותפות. על מנת למנוע הליכי משפט ממושכים, שיפגעו בשנינו כלכלית ונפשית, עליתי על רעיון שנראה לי גאוני. אחד מאיתנו יעריך את שווי העסק, יחלק אותו לשני חלקים שווים, והשני יבחר באחד מהם. נתתי לצוקר את האופציה לחלק או לבחור, והוא העדיף את האפשרות השנייה. רעיון החלוקה בדרך המיוחדת שהצעתי נראתה חכמה גם בעיני שמוליק שנבחר על ידינו כבורר, והוא נתן להחלטה תוקף חוקי. הבעיה שלי הייתה, שלא היה לי מושג מה ערך הנכס, ולא התייעצתי עם מביני דבר. התוצאה היא, שצוקר זכה בחנות ובבניין, שהיה גם הוא בבעלותנו, ואני נשארתי עם אולמות התעשייה בראשון לציון וסכום כסף שהיה מספיק לרכישת דירה של ארעה חדרים בהרצליה, אבל לא רכשתי דירה, והשקעתי את הכסף במניות.
לשמוליק היה חלום לרכוש יאכטה, ולהפוך את כולנו לימאים. הוא דיבר על חוויות הקשורות בשייט, כמו שמדברים על יחסים עם אהובה. הנושא הזה עלה הרבה פעמים במשך השנים, ומדי פעם היינו נוסעים למרינה בתל אביב, להתרשם מהיאכטות העומדות שם למכירה. שם הכרתי כמה מעסקני כלי השייט. דובה היה אחד מהם. הייתה יאכטת עץ יפהפייה על הרציף, עליה היה שלט "למכירה"
איך הכלי הזה, שאל שמוליק בהצביעו על היאכטה,
אין לי מלים, ענה דובה.
אז למה היא מחוץ למים? רצה שמוליק לדעת.
כי הגוף לגמרי רקוב, הסביר דובה.
שמוליק, אז איך אתם מציעים אותה למכירה?
דובה, עד שיגיע קונה רציני, נחליף מה שצריך, והיא תהיה כמו חדשה.
שמוליק, מתי הפלגתם איתה לאחרונה? ספר איך היה.
אל תשאל, זו הייתה חוויה אמיתית, סיפר דובה בהתלהבות.
תוך כמה זמן הגעתם לקסטלו (אי קטן שכל ישראלי עוגן בו בדרך לרודוס או יוון) שאל שמוליק, בהתלהבות.
מה קסטלו? איך שיצאנו מפאפוס נשבר לנו התורן, התנדנדנו על הגלים עד שמשמר החופים הקפריסאי גרר אותנו לחוף. סיכם דובה את השיחה.
השתכנענו שזאת לא הסירה שחיפשנו, והמשכנו לשוטט בין הרציפים לראות מה עוד עומד למכירה. לקראתנו בא צביקה, שמעתי שאתם מחפשים סירה, יש לי משהוא בדיוק מה שאתם צריכים.
הוא הוביל אותנו לקצה הרציף שם עגנה יאכטה של עשרים ושמונה רגל, לפי המראה החיצוני, ניכר היה שהיא ראתה ימים יפים יותר, לפי הבעת פנינו צביקה הבין שלא התרשמנו במיוחד.
מה יש לדבר, זאת היא cruiser, מה יש לדבר, אם אתם רוצים racer זה סיפור לגמרי אחר, מה יש לדבר, בואו אראה לכם, עם עוד מספר פעמים, מה יש לדבר, וכמה סירות, הגענו ל "קרפוזי" שפירושו ביוונית ,שם נבנתה הסירה, אבטיח. זו הייתה יאכטה באורך שלושים ושלושה רגל, (בים עוד לא גילו את השיטה העשרונית) במצב שמור למדי.
מה יש לדבר, אתם יכולים לגמור את העסקה, ישירות עם בעל הסירה. שמו בנץ סלור, אני סומך עליכם. הכוונה לדמי התיווך. שאלתי את שמוליק בלחש (כדי שלא יראו כמה אני בור בענייני כלי שייט.) אם הקרפוזי היא קרוזר או רייסר.
100
אין בעיה, אמר בנץ, שימו אלף דולר על החשבון, אין בעיה, עד שהניירת תהיה מוכנה, ואתם יכולים אין בעיה לבדוק את הציוד, ו אין בעיה לעשות רשימה של התכולה, ונחתום הסכם זמני, אין בעיה.
תמהתי אם זו מחלה משותפת לכל בעלי היאכטות, ואם זה מדבק.
אני רוצה להחליף מילה עם השותף שלי, אמר שמוליק.
אין בעיה, אפילו יותר ממילה, אמר בנץ, הפעם האין בעיה היה במקום.
התרחקנו לקצה המזח. היא בהחלט שווה את המחיר שהוא דורש, אמר שמוליק, תראה מה אני מציע, יש לי חנות בראשון שערכה זהה פחות או יותר לזו של היאכטה. אני מציע שתשלם את כל הסכום שהוא דורש, ונהיה שותפים בסירה ובחנות.
ההצעה בהחלט קסמה לי. כך אהפוך בו זמנית, לבעל נכסים ובעל יאכטה. אחרי משא ומתן קצר ועוד כמה פעמים אין בעיה, חתמנו על ההסכם, ונכנסנו למועדון היוקרתי של בעלי יאכטות. זה היה הגשמה של חלום. כל יום שישי היינו יושבים בקוקפיט (זהו החלק האחורי הפתוח של כלי השייט) ומעבירים כמה שעות בתכנון הפלגות עתידיות, אבל בפועל, רק יצאנו מדי פעם לסיבוב קצר מחוץ למרינה. פעם אחת הפלגנו עד עכו, אבל רוב הזמן היא הייתה פשוט קשורה אל המזח. יום אחד תכננו לצאת לסיבוב, ורחל ואני איחרנו להתייצב. ציון ושמוליק גמרו להכין את הכלי להפלגה, וחיכו לנו בחוסר סבלנות. רותח מרוב כעס שמוליק השיט את הסירה אל פתח המעגן. הוא דחף את ידית המצערת עד הסוף קדימה (זאת המקבילה ללחיצה חזקה על דוושת הגז)
בפתח המרינה של תל אביב, המים רדודים וצריך לתמרן בזהירות כדי לא לעלות על סרטון, כמו שקרה לנו. במקרה אחר, שוב בגלל איחור, החברים שלנו פשוט הפליגו בלעדינו. אני לא זוכר מה הייתה הסיבה לאיחורים, אבל בהכירי את רחל, זה בוודאי היה מסיבה מוצדקת. (כשאנחנו צריכים להגיע לאיזה מקום בשעה קבועה מראש, רחל עומדת מוכנה ליד הדלת חצי שעה לפני שאנחנו צריכים לצאת.) אני יכול להבין שלא נעים לחכות, אבל התגובה הייתה בהחלט מוגזמת. בנוסף לכך היה גם עניין מחלת הים. כשהים היה גלי במיוחד, הייתי מרגיש בחילה, כעבור זמן, כשרק יצאנו לים הפתוח, הייתי מקיא את נשמתי. בהפלגות הסבל הפך גדול מההנאה. המצב החמיר עד כדי כך, שהייתי מקבל בחילה מלעבור ברחוב הירקון.
דרור, בני הבכור, שהיה באותה תקופה מפקד ספינת טילים, ביקש ממני רשות להפליג עם היאכטה. מאחר והיה מדובר באמצע השבוע, ולא הייתה אפשרות ששמוליק ירצה לצאת לים באותו זמן, שמחתי לאשר לו את השימוש בסירה. אחרי כמה ימים שמוליק ביקש להיפגש איתי. מטון דיבורו, קלטתי שיש בעיה.
מה העניין, קרה משהו? שאלתי כשנפגשנו.
תראה, אני עשיתי את השותפות איתך, ולא עם אף אחד אחר. אמר שמוליק בכעס. כבר מזמן רציתי להגיד לך את זה, אבל חשבתי שזה מקרה חד פעמי. ראיתי שאתה נותן לבן שלך להפליג, גם בלעדיך.
זאת הייתה התפתחות מעניינת. אני שילמתי את כל הסכום עבור היאכטה, את החנות שאני שותף בה, לא ראיתי, ולטענתך היא לא מושכרת ולא מניבה רווח. ואתה מתנהג כאילו הסירה היא רק שלך. איזו מין שותפות זאת? אמרתי בקול שקט אך תקיף, אני רואה בבנים שלי, שותפים מלאים. אם אתה לא יכול לקבל את זה, אז בוא נמכור את היאכטה, ונישאר ידידים.
את הסירה אכן מכרנו, אבל הידידות התפוגגה...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
