פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 298 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים סיפור חיים פרק 17 A.B.
93
פרק שבעה עשר: משפחת יורדי ים.
שואלים אותי מדי פעם, מדוע אתה כותב?
יש לי מספר תשובות לשאלה הזאת, הראשונה היא שאני לא צריך להתנצל, אבל יש בתשובה זו טעם של תוקפנות, כאילו היא תגובה לשאלה מתגרה. האם זאת האפשרות היחידה? אולי השואל מרגיש גם הוא צורך לספר את סיפורו, ומקווה לקבל עידוד מתשובתי, אם כך, מוטב שאתן תשובה אחרת,
משחר ילדותי התגלגלו במוחי כל מיני סיפורים, למעשה זה ממשיך עד היום. ורציתי לספר אותם או לכתוב אותם, אבל לא הבאתי את השאיפה הזאת לידי מימוש. עם השנים הגעתי למסקנה שאין בסיפורים אלה כל חידוש, וכל מה שאכתוב, כבר נכתב על ידי כותבים טובים ממני, ואז התרחשה הפגישה המחודשת עם מריה, פגישה שתיארתי באחד הפרקים הקודמים. מריה היא האישה, שבשנת 1945 התיידדה איתי. שהיתי אז אצל משפחת איכרים שגרו במלדג'ם שבבלגיה, ומריה גרה בשכנות. באותה פגישה, היא ביקשה שאכתוב לה מה עבר עלי במשך חמישים וחמש השנים בהם לא התראינו. כשהתחלתי לכתוב, עלה בדעתי, שיש לי סיפור שאיש לא כתב עדיין, הרי הוא סיפור חיי. יש לי עוד כמה נימוקים, אבל אסתפק בשני אלה.
אחזור לשנת 1971. ב"סגנון" הגדלת צוות העובדים, הקלה עלי בצורה משמעותית את עומס העבודה, הדבר הנוסף שהביא לכך, היא תוצאה של עימות ביני ובין צוקר שותפי. בעקבות ריבוי הזמנות של רהיטים דומים זה לזה, (בהרבה מקרים רצו הקונים, בדיוק את מה שראו אצל שכן או מכר שהמליץ עלינו) ובעקבות לחץ מצד שותפי, החלטנו ליצר יחידות ריהוט מודולריות, מהם ניתן להרכיב מזנונים באורכים שונים, דבר שיהפוך את הצורך בתכנון למיותר, וייתן ללקוחות אפשרות, לקבוע את סידור הרהיטים בחדרי המגורים שלהם בעצמם.
אם תשקיע את הזמן במכירת סלונים, במקום להסתבך עם התכנונים שלך, נרוויח פי שלוש, אמר צוקר.
בחשיבה לטווח קצר, הוא כמובן צדק, ואני שלא הצטיינתי בכושר לחימה, לא התעקשתי והסכמתי איתו. יכולתי כמובן להסביר לו ש"סגנון" רכשה את המוניטין שלה בזכות התכנונים האלה. ציפוי הקירות, הדלתות המיוחדות המשולבות בהם, תקרות העץ, והקרניזים, כל אלה מבדילים אותנו ממאות חנויות הרהיטים בעיר, ולכן הוא יכול למכור את הסלונים כמו שמוכרים פלאפל, כהגדרתו.
אבל ידעתי שאין לי סיכוי לשכנע אותו, ונכנעתי. כתוצאה מכך, איבדתי כל עניין בעבודה. עם זאת, לשינוי הזה הייתה גם תוצאה חיובית. עבדנו הרבה פחות שעות, ולקחנו מדי פעם חופשה של כמה ימים. יום אחד בדרכי הביתה, ראיתי בדרך פתח-תקווה, ליד חנות לכימיקלים, קיאק דו מושבי מפיברגלאס. עצרתי את הרכב בצד ונכנסתי לחנות,
כמה עולה הקיאק שעומד כאן בחוץ? שאלתי
המוכר לא הרים את העיניים, והמשיך להתעסק בניירת, מתעלם מנוכחותי.
סליחה אדוני, אתה המוכר כאן?
אנחנו עומדים לסגור, הוא אמר, כשכבר התחלתי להתייאש ממנו, וחוץ מזה, הקיאק לא למכירה, זהו אבטיפוס.
אז מדוע אתה מציג אותו לראווה? אני ממשיך להתעקש.
שמע בחור, היה לי יום קשה. אם אתה רוצה אותו,המחיר שלו הוא ארבע מאות לירות, את המשוטים תוכל לקבל בשבוע הבא.
הבעיה היא, שאני לא יכול להביא אותו הביתה בלי משוטים, הבנים שלי ירצו לנסוע לכנרת כבר מחר.
אם זה כל כך חשוב לך, אתה יכול לאסוף אותם ב "חמדיה", זה קיבוץ לא רחוק מהכנרת, תראה להם את הקבלה.
בכך התחילה ההיסטוריה הימאית של משפחתי.
כשהגעתי הביתה והבנים ראו את הסירה, הם כל כך התלהבו, שבקושי עצרתי אותם מלקחת אותה לים אפילו בלי משוטים. הבטחתי להם שלמחרת, שהיה יום שישי, עם סיום העבודה, ניסע לכינרת. בדרך נאסוף את המשוטים, ונחתור להנאתנו. למחרת ביקשתי מרחל לא לבוא איתי לחנות כפי שהיה סידור העבודה שלה, (רחל עבדה איתי עד הצהריים, בשעה אחת נהגנו לנסוע הביתה, ובסביבות ארבע הייתי חוזר לבד לעבודה עד לסגירה בשמונה בערב) הצעתי שהיא תכין את הדרוש לנסיעה, כך שנוכל לצאת לדרך מיד עם שובי בצהריים.
עמדתי לצאת מהחנות כשטוביה עצר אותי בדלת. לטוביה הייתה חנות לצרכי תאורה בהרצליה, אבל עיקר הכנסתו הייתה מעסקאות נדל"ן. הוא נהג לקנות דירה ישנה, לשפץ אותה, לרהט אותה, לגור בה כמה שנים, (כדי לקבל פטור ממיסים) ולמכור אותה ברווח משמעותי. הוא סיפר לי שבזכות התכנון והרהיטים שלנו, הוא משיג מחירים גבוהים עבור הנכסים שהוא מוכר. (זה עורר בי מחשבה שאולי אנחנו לא לוקחים סכום הולם עבור יצירותינו.)
94
אני רוצה שתבוא להסתכל על הדירה שרכשתי, ותכין לי הצעה, את הדירה שלי מכרתי עם כל הריהוט, כך שאני רוצה שתרהטו לי את כל החדרים. הוא אמר.
אני נורא ממהר, בוא נקבע להיפגש ביום ראשון בבוקר, עניתי, בידיעה שזה יעכב אותי לשעה ארוכה, ולא רציתי לאכזב את הבנים.
זה לא ייקח יותר מכמה דקות, וחוץ מזה, אתה ממילא עובר שם בדרך הביתה, הוא אמר, ביום ראשון אני מתחיל עבודה גדולה, ולא יהיה לי זמן להקדיש לעניין.
נסעתי אחרי המרצדס שלו עם הסיטרואן דה שבו שלי, (מה שנקרא בפי העם פח-נוע.) ליד הבית הוא אותת ופנה שמאלה, אני נסעתי אחריו ולפתע ראיתי שמולי נוסע תלת אופנוע. לחצתי על דוושת הבלם, אבל זה היה באיחור, והתנגשתי בו. זה התרחש ביום בהיר, שום דבר לא הפריע לראות, אין לי מושג איך לא ראיתי אותו. מהמכה עשה האופנוע סיבוב של מאה ושמונים מעלות, פגעתי בתיבת הפח בה נמצא המצבר, והתיבה קיבלה עיוות קל. למזלי לא קרה לרוכב כלום. כעבור כמה שניות, התאושש הבן אדם ובא אלי בהבעה מאיימת.
חתיכת אידיוט, איך אתה נוסע?! אתה לא רואה מה שבא מולך?!
אני מצטער לא ראיתי אותך, משהו כנראה הפריע לי, אמרתי, משתדל להישמע רגוע עד כמה שאפשר.
ראית איזה נזק גרמת לי! התיקון יעלה לפחות מאה לירות. אם אתה לא משלם לי את זה עכשיו, אז באמת יהיה לך על מה להצטער! חשבתי שבעוד רגע אצטרך להיזכר בשעורי הג'ודו או האגרוף שקיבלתי בצבא.
אם אני אתן לך מאה לירות במזומן, אפשר לראות את העניין סגור?
בסדר, אבל שמע בקולי, לך תעשה בדיקת עיניים, לפני שתהרוג מישהו.
שילמתי לו את הסכום שהוא דרש, למען האמת שהנזק היה ממש מזערי, הסיטרואן שלי לעומת זאת נהרסה כליל, טוטל לוס, כמו שאומרים בעברית. טוביה יצא לראות מה מעכב אותי, והגיע בדיוק כשבעל התלת אופנוע נסע.
בוא תתקשר לחברת הביטוח הוא הציע.
זה לא יועיל, הביטוח שלי הוא רק צד ג', אבל תרשה לי להשתמש בטלפון שלך. הזמנתי גרר, ועד שהוא הגיע, לקחתי מידות והכנתי סקיצה של הדירה.
לאן לגרור את המכונית? שאל נהג הגרר.
יש לך הצעה? שאלתי. תכניס אותה לאיזה מוסך, אני אסגור איתם את כל העניינים ביום ראשון, רק תודיע לי לאן הבאת אותה. שילמתי עבור הגרירה, מסרתי לו את מספר הטלפון שלי והסתכלתי איך הוא גורר את המכונית ששירתה את משפחתי במשך כחמש שנים. התקשרתי לחברת השכרה בשדה התעופה, שלימים יקרא "בן-גוריון", המשרד היחיד שהיה פתוח בשעה זו, ושכרתי פיאט 600. טוביה לקח אותי לשם, ונסעתי הביתה.
איפה היית? שאלה רחל בקול צרוד מהתרגשות, הבטחת שתגיע לפני שתיים, והשעה כבר חמש וחצי, יש לך בכלל מושג כמה דאגתי? וחוץ מזה, הבנים הוציאו אותי מדעתי. צלצלתי לצוקר והוא אמר שיצאת בשתים עשרה וחצי מהחנות, אז מה עיכב אותך?
בשעה שרחל עצרה את שטף דיבורה כדי לנשום ניצלתי את ההזדמנות לענות,
את זוכרת את טוביה, הוא ביקש שאעבור אצלו לקחת מידות, וקרתה לי תאונה עם תלת אופנוע, למזלי הוא לא נפגע, אבל הסיטרואן שלנו נהרסה לגמרי,לא רציתי לאכזב אתכם, אז נסעתי ללוד ושכרתי מכונית, זה מה שעיכב אותי כל כך הרבה זמן.
יכולת לפחות להתקשר, האם זה לא עלה על דעתך? שאלה רחל בכעס.
לא הייתי ליד טלפון, היה התירוץ הראשון שעלה בדעתי, וחוץ מזה, מכל הבלגן שכחתי לגמרי, אפשר כבר לעלות על המכונית ולנסוע? כבר מתחיל באמת להיות מאוחר.
יצאנו לדרך.
כשעבדתי במוסך "דן" היה לי עוזר בשם יוסי. כפי שציינתי באחד הפרקים הקודמים, בשלב מסוים הפכה העבודה לשגרתית, וכדי להתמודד עם השעמום נהגנו לשוחח על כל מיני נושאים. כמה שנים אחרי שעזבתי את המוסך, ביליתי עם רחל ערב שקט בבית, (זה קרה לפעמים, כשלא היינו שקועים בוויכוח סוער.) שמענו דפיקה בדלת. נגשתי לפתוח, ומולי עמד בחור יפה תואר במדי צנחן, זה היה יוסי שחיוך מלבב האיר את פניו. בשיחותינו במוסך, בוודאי דיברנו על ההעדפות המוזיקליות שלנו, ויש להניח שציינתי שאני אוהב מוזיקה קלאסית, כי הוא הושיט לי שי בצורת תקליט. זה היה "אגם הברבורים" של צ'ייקובסקי. באותו זמן,
95
יוסי היה עדיין מחובר למוזיקה קלאסית קלה. כעבור זמן לא רב הוא הפך להיות דלוק על ווגנר וברטוק, את באך בטהובן וברהמס, הוא גם נהנה לשמוע, אבל הדבר האמיתי... טוב לא חשוב. בילינו ערב נחמד ביחד, ובסופו, יוסי הזמין אותנו לבקר אותו בקיבוץ כינרת, שם הוא נולד וגדל עד גיל עשר. אז הוא עזב את המשק עם אימו, והם עברו לרמת-גן. לקראת גיוסו לצבא הוא חזר לקיבוץ. הודינו לו עבור ההזמנה, אבל שכחנו ממנה, עד שיום אחד, כעבור כמה שנים, טיילנו באזור הכנרת. נכנסנו לקיבוץ ושאלנו על יוסי. התברר שהוא נשוי, והוא גר עם שולה אשתו, בצריף ירוק בשולי אזור המגורים. תחילה היינו קצת נבוכים, כמו משיגי גבול בשטח זר, אבל יוסי ושולה אשתו היו כל כך חביבים, שתוך זמן קצר הם גרמו לנו להרגיש בבית. זאת באמת הייתה תחילתה של ידידות ארוכת שנים. (אני מתנצל על השימוש החוזר בקלישאה, אבל לא מצאתי ניסוח יותר הולם לתאר את המצב. אני מקווה שאני לא מסתבך בהפרת זכויות יוצרים.) יוסי הוא זה שעשה לי היכרות עם הספורט הימי. היה להם בית סירות עם מגוון של כלי שייט. יוסי עצמו היה חבר בקבוצת שייטי "ההולנדי המעופף" סירת מפרש מיועדת לתחרויות. משיטים אותה שני שייטים, אחד אוחז בהגה ושולט על כוונון המפרשים, והשני המכונה טרפז, מחובר בכבל לקצה התורן, נשען ברגליו על הדופן החיצוני של הסירה, ומהווה משקל נגד לרוח במפרשים, שנוטה להפוך את הסירה.
רוח קלילה נשבה, ביום שיוסי לקח אותי לשוט איתו בתפקיד טרפז. אחרי הסבר קצר והכנת הסירה, הפלגנו לכיוון צמח. בקרבת החוף נראה היה התפקיד שלי פשוט למדי, אבל ככל שהרחקנו לעומק, גברה הרוח והצליפה במפרשים במשבים עזים, בעוצמות משתנות, כך שהיה עלי לכופף וליישר בירכיים כדי להתאים את משקל הנגד לעוצמת הרוח. לפתע הפתיע אותי משב חזק במיוחד, הפכה את הסירה, ועפתי כמו האבן מהקלע של דויד אל מצחו של גלית, אלא שאני מצאתי את עצמי שוכב על המפרש שנשאר צף על המים.
אתה צריך לחוש את שינוי המשב ולהגיב לפני שהרוח הופכת אותנו. אמר יוסי כשהחזרנו את הסירה למצב מאונך.
עד כאן הבנתי, אבל איך אני יכול לדעת מראש מתי הרוח עומדת להתעצם? שאלתי.
בסופו של דבר התחלתי לקלוט את העניין, אבל היה דרוש לא מעט ניסיון עד שרכשתי את המיומנות.
היה גם הסיפור עם סקי מים.
ליוסי היה חבר שהייתה לו סירת מרוץ (speedboat) אותה הוא החזיק ללא תשלום, בבית הסירות של כינרת. בתמורה הוא אפשר לחברי הקיבוץ להשתמש בה, (על בסיס מקום פנוי, כלומר, כשהוא לא בסביבה.)
ערב אחד יוסי הציע שנצא להפלגה לילית על ה "מירוויסטה" זה היה שמה של הסירה. הים היה שקט, הירח האיר את הלילה, ואנחנו ריחפנו להנאתנו על פני המים.
אתה רוצה לנסות סקי מים? שאל יוסי.
בשמחה, איך עושים את זה? שאלתי.
פשוט מאוד, צריך לתפוס את החבל, לשכב על הגב, להכניס את הרגליים למגלשיים, וכשהחבל נמתח, נעמדים על המגלשיים. זה באמת נשמע די פשוט.
צללתי למים השחורים. עד שהצלחתי לשים את המגלשיים על הרגלים בלעתי כמה ליטרים ממי הכנרת. אחר כך הייתה הבעיה של שכיבה בכיוון הנכון, ולהחזיק את הראש מעל המים, וכל זאת ללא חגורת הצלה. בקושי הצלחתי לנשום כשסוף סוף החבל נמתח והתרוממתי למצב עמידה. איזו גאווה, אני ממש אלוף, זאת לי הפעם הראשונה וכבר אני גולש. לא הספקתי לגמור את שיר ההלל, ונפלתי אחורה. ככל שניסיתי להחזיק בידית המחוברת לחבל, הוא נשמט מידי, החליק בין רגלי, ופצע את השוקיים במפשעתי. מדמם וכואב, שחיתי אל הסירה.
אם אתה מרגיש שאתה עומד ליפול, עזוב את החבל, הסביר יוסי. בוא תעלה.
לא תודה, אני רוצה להמשיך, אמרתי בגבורה, אצל הקוזאקים, אם מישהו נופל מסוס, מושיבים אותו מיד בחזרה באוכף. אחרת הוא לא ירכב עוד לעולם, כך הם טוענים.
כמות המים ששתיתי באותו לילה, בוודאי הוריד את מפלס הכינרת בכמה סנטימטרים, אבל עד שהחזרנו את הסירה למעגן, שלטתי על הטכניקה. מה שנשאר זה רק לתרגל.
הגענו לחמדיה בשבע בערב. כמובן שהמפעל היה סגור, אבל לאחר בירור קצר, הצלחנו לאתר את מקום מגוריו של המנהל,
המפעל סגור עכשיו, תצטרכו לחזור ביום ראשון, אמר חבר הקיבוץ.
באנו במיוחד מהרצליה, לבן שלי יש יום הולדת, וזאת המתנה שקניתי לו, אני מאוד מבקש שתעשה מחווה עבורנו.
השקר הלבן שלי עזר (האם אפשר להגדיר את זה שקר לבן?) איך שלא יהיה, יצאנו משם עם זוג משוטים, ואיחולי מזל טוב לדרור.
96
למחרת חתרנו עד שכל הגוף כאב, וכך גם במשך כמה חודשים. כמעט כל שבת היינו נוסעים לכנרת עם הקיאק על גג המכונית, ובימי חול היינו יורדים איתה לים, וחותרים מול הגלים. אבל, הבטנו בקנאה בשייטי המפרשיות, ששטים להם ללא מאמץ, בשעה שהרוח עושה את העבודה.
מכרתי את הקיאק, וקניתי מפרשית קטנה מסוג Minisail, זוהי סירה עם מפרש אחד, עליה מפליג בדרך כלל שייט בודד. ואילו אנחנו היינו שלושה, דרור, שהיה אז בגיל בר-מצווה, עופר בן השמונה, ואני.
אחת החוויות של שייטים היא להתחרות. וכשנפגשות שתי סירות או יותר מסוגים דומים, מתחילה בדרך כלל תחרות ביניהם. אנחנו בגלל משקל יתר, הצלחנו רק לעיתים רחוקות להשיג סירות מתחרות. פניתי לאדם בשם חתולי. תופר מפרשים ידוע, והזמנתי אצלו חלוץ, (כך נקרא המפרש הקדמי) וכך הצלחנו להשיג לא רק סירות מהדגם שלנו, אלא גם סירות מדגמים מהירים יותר. אבל, התורן שלא היה בנוי לעמוד בלחץ של שני מפרשים, נשבר (ראוי לציין, שהרוחות בכינרת בשעות אחר הצהריים, עשויות להיות חזקות מאוד) וכדי להיחלץ, נאלצנו לשמש תורן אנושי, להחזיק את המפרש בידיים, ולהיגרר עם הרוח לאן שהיא נושבת. משם היה עלינו לסחוב את הסירה אל הכביש, ואחר כך לאסוף אותה עם המכונית. במפרשיות "אמיתיות" שבירת התורן נמנעת, על ידי וונטות, (כבלי פלדה המתוחים בין קצהו העליון של התורן אל הסיפון.)
אחרי שהדבר קרה פעם נוספת, פתרתי את הבעיה על ידי הכנסת צינור ברזל לתוך התורן. כמה שנים הפלגנו בהנאה בסירתנו המשודרגת, עד שהופיעו גלשני הרוח. היינו מוקסמים מהספורט החדש הזה. לעמוד על הלוח הצר הזה, להחזיק את התורן והמנור ביד, (המנור הוא מוט אופקי המחובר לתורן, אליו מחובר חלקו התחתון של המפרש).
קניתי גלשן והתחלנו להתמודד עם האתגר החדש. הצעד הראשון הוא לשלוף את המפרש מתוך המים, על ידי משיכת חבל המחובר לתורן. את זאת, יש לעשות כשגבך את הרוח. אם אתה לא יציב על הגלשן, תעוף קדימה ברגע שהרוח תנפח את המפרש. אם אתה מושך חזק מדי, אתה נופל אחורה, והמפרש מכסה אותך כמו חופה. שני בניי ואני העמסנו את הגלשן על המכונית, וירדנו לים. הייתה רוח קלילה וגלים לא גבוהים במיוחד בקרבת החוף. תנאים אידיאליים לגולשים מתחילים. עם זאת, נפלנו למים וטיפסנו על הגלשן שוב ושוב עד לאפיסת כוחות.
בעצתו של סמי (שעליו אספר בהמשך) הגענו לSea Palace . זו פיסת חוף בין יפו לבת-ים. שם יש שונית צרה וארוכה במרחק קצר מהחוף. עומק המים בין החוף לשונית, הוא בין חצי מטר למטר אחד, כך שאחרי נפילה מהגלשן, העלייה עליו נעשית ללא מאמץ. ובנוסף לא קיימת סכנה להיסחף לעומק הים.
תוך זמן קצר הרגשנו שהפכנו לגולשים מקצועיים. עד שיצאנו לים הפתוח. שם זה סיפור שונה לגמרי. חזרנו כמעט לנקודת ההתחלה. להפליג לכיוון אחד, במים ללא גלים, זה לא כמו להפליג בים גלי, כשצריך לשנות כיוון, כלומר לעבור מצד לצד על הגלשן, לא פשוט.
מהתסכול שחרר אותנו מדריך גלישה בפאפוס שבקפריסין. הגענו לשם במסגרת הפלגה על יאכטה ליוון. לאותו מדריך היה גלשן ארוך עם שני תרנים, מיוחד ללימוד גלישה. עם מדריך שמייצב את הגלשן, ומתקן את שגיאותינו, השתפרה היכולת שלנו ללא הכר. הרכישה האחרונה שלי בתחום, הייתה יאכטה של שלושים ושלושה רגל, על כך יסופר בהמשך. אוסיף רק, שאולי אין זה מקרה שדרור, בני הבכור, ושני נכדי נדב ורועי, עשו קריירה בחיל הים, ועפר בני הצעיר, קנה גם הוא יאכטה קטנה, אבל גם זה שיך להמשך הסיפור.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
