פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 221 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-9 חודשים סיפור חיים פרק 16 A.B.
90
סיפור חיים, פרק ששה עשר: מלחמת ששת הימים.
כפי שכבר ציינתי באחד הפרקים הקודמים, למספרי סיפורים יש את הזכות לנוע בזמן. אם כך אני חוזר שלוש שנים אחורה לשנת 1967. מצריים סוגרת את מיצרי טיראן, ומרכזת כוחות במדבר סיני, דבר המהווה הפרה בוטה של הסכם שביתת הנשק. ישראל החליטה לשים קץ לפורענות, ולהשיב מלחמה. כל הגברים המשרתים במילואים קיבלו צוו שמונה. הייתי בין הראשונים שהתייצבו בבסיס, אחרי הכל, הרי מדובר בהגנה על המולדת. הצטיידנו במדים ובנשק, וקיבלנו פקודה לא להתרחק מהמאהל, מפני שבכל רגע תתקבל הפקודה, ואנחנו עומדים לנוע לחזית. המורל היה ירוד ביותר. היו שמועות על אמצעי הלחימה המתקדמים בהם צוידו הערבים על ידי ברית המועצות. יהושע, ששירת איתי במחלקה, סיפר בקול רועד, שנודע לו ממקור מהימן, שהמצרים משתמשים בגז חרדל, והוא הסביר שאם טיפה מהגז הזה פוגע בגופך, אתה מת בעינויים נוראים. אני ניסיתי להתבדח ולשנות את האווירה, אבל בתגובה אמרו לי,
אף אחד לא רוצה לשמוע את הבדיחות המטופשות שלך, אז מוטב שתסתום את הפה.
אחרי יומיים של ציפייה דרוכה, התקבלה פקודה לעלות לרכבים ולנוע דרומה. באזור כיסופים הקמנו את אוהלי הסיירים שלנו, קיבלנו תחמושת, טענו את המחסניות ואת שרשראות המקלעים, וחיכינו להוראות. כשבועיים ישבנו שם תחת רשתות ההסוואה אך כלום לא קרה, מפקד המחלקה אישר חופשה של עשרים וארבע שעות לכמה חיילים. (שנים אחרי זה התברר שהחופשה הזאת הייתה חלק מתרגיל הסחה של צמרת צהל, הכוונה הייתה לגרום למצרים לחשוב שישראל מבטלת את תכניתה לפתוח במלחמה) אני לא הייתי בין המאושרים שקיבלו אישור כזה, אבל החלטתי שאני חייב לראות את רחל לפני שאני יוצא למלחמה. הודעתי לידידי סמל המחלקה, שאני נעלם מהשטח ליממה,
אם אתה יכול להימנע מלדווח על כך בלי להסתבך, אני מאוד אודה לך, אגיע למסדר מחר בבוקר.
הצלחתי להעביר את העניין בשקט, אתה יודע ששנינו יכולנו להסתבך, הוא אמר כשחזרתי למחרת.
חשבתי על זה, אבל אמרתי לעצמי שאם אמות בקרב,זה כבר לא ישנה, ואם אחיה, אז עד סוף המלחמה הדבר ישכח, בכל אופן, אני מעריך מאוד את מה שעשית. אמרתי, והתכוונתי לכך.
באותו יום החליט מפקד הגדוד, שהישיבה הממושכת הזאת באפס מעשה, מנוונת ומחלישה אותנו, והוא הורה למפקדי הפלוגות, להכניס אותנו למשטר אימונים. מצוידים בכל הציוד הקרבי, הסתערנו על גבעות, זחלנו על טרשים, תופשים מחסה מאויב דמיוני, וסחבנו אלונקות עם פצועים מדומים. בעשר בלילה הוציאו אותנו למסע רגלי, היה כבר אחרי חצות כשנכנסנו למיטות. בשלוש לפנות בוקר העירו אותנו בצעקות, כולם לקום ולהתייצב עם חגור מלא ליד הרכבים, זזים בעוד עשר קטנות! צעק הרס"ר.
(קטנות, בעברית מדוברת הן דקות.) גם בתוך הבסיס, מדברים בשפת סתרים. לכמה מאיתנו היה רדיו טרנזיסטור, (לא להאמין, אבל אייפון אייפוד ואפילו טלפונים ניידים עוד לא נוצרו) שמענו שחיל האוויר שלנו, תקף בשעות הלילה, את שדות התעופה של מצריים ירדן וסוריה והשמיד על הקרקע, את חיל האוויר של מדינות אלה. עם שחר תקפו חילות היבשה של צה"ל, במצריים ובסוריה, ומאוחר יותר גם את הצבא הירדני ששלט ביהודה ושומרון ובירושלים המזרחית. הקריין הודיע שקרבות שריון כבדים מתנהלים בכל החזיתות, ויפה ירקוני השלימה את האווירה בסדרה של שירי מלחמה. בעוד אנו מעמיסים את הציוד על הזחל"מים, שמענו מטוס מעלינו. לא היינו מודאגים, כי ידענו שלמצרים לא נותרו מטוסים, אבל לפתע הואר כל האזור על ידי רקטות תאורה,
להשתטח על הקרקע ולא לזוז! צעק אחד הקצינים, כך הם לא יכולים לראות אתכם.
יש להניח שהוא צדק, כי המטוס המשיך הלאה, והטיל את הפצצות שלו על מטרה אחרת. כשאור הרקטות כבה, עלינו על הרכבים, ובחושך כמעט מוחלט, התקדמנו בשיירה ארוכה בזחילה איטית לכוון מדבר סיני. אחרי זמן קצר נפלה עלי תרדמה עמוקה. סמל ניסים, מפקד הכיתה דפק על הקסדה שלי כדי להעיר אותי, אבל אחרי כמה דקות נרדמתי שוב. כשהתעוררתי עם שחר, התברר שכל החיילים בזחל"ם לרבות הסמל נרדמו גם הם, והיינו לבדנו, זחל"ם בודד באמצע המדבר. הפעלת המנוע העירה את ניסים שזינק למצב עמידה, מכוון את העוזי שלו אל אויב בלתי נראה, מה לעזאזל קורה פה?
אני חושש שהלכנו לאיבוד, עניתי.
לא היית אמור להישאר בתוך השיירה? הוא סינן לתוך אזני,
91
הוא כנראה נזכר שכמפקד הזחל"ם תפקידו לכוון את הנהג, שבתנועה בשטח אויב, שדה הראיה שלו מצומצם ביותר, המפקד אמור להשקיף מעל הדופן, ובתפיחות על צידי קסדת הנהג, לכוון אותו.
כנראה נרדמתי, אמרתי בפשטות.
תסתום כבר את הפה, שמעתי אותך. תסתובב אחורה, ונמצא את הקולים (סימני הגלגלים) של השיירה. סוף סוף מחשבה הגיונית, אכן אחרי כשעה של חיפושים, הצטרפנו לכוח העיקרי. איש לא הרגיש בחסרוננו. שוב כמו במבצע קדש עצרנו ליד נקודת איסוף של פצועים. האם החיילים הגונחים והמדממים אמורים להעלות את המוטיבציה להילחם? לא ברור.
אחרי מבצע קדש הוכנסו בצה"ל שיטות לחימה חדשות, במקום לרדת מהזחל"מים ולהסתער רגלית על האויב בחפירות, נשארים החיילים בזחל"ם, שנוסע לצד התעלות, ומעל דופן הרכב יורים ומחסלים את הרעים. במקרה שלנו, השיטה פעלה מצוין מפני שבעקבות פעילות חיל האוויר, ברחו המצרים מהמקום עוד לפני שהגענו, כך שהבחורים שלנו רוקנו כמה מחסניות תחמושת לתוך החפירות, והצטרפנו לכוחות שנעו דרומה להמשך הכיבושים. לפתע עברו מעל ראשינו שני מטוסי אויב ברעש מחריש אוזניים.
בין המלחמות, עברנו אימונים לקראת מצבים כאלה. קופצים מהרכב, מתפזרים בשטח, ותופסים מחסה. ואם אין מקום להסתתר, אז מתחפרים. כשתרגלנו את זה, היה לוקח לנו שעה לחפור שוחה בעומק של כמה סנטימטרים, לעומת זאת הפעם כולנו חפרנו בקצב היסטרי ותוך דקות ספורות לא נראה איש על פני השטח. אני החלטתי שאם נגזר עלי למות, אני רוצה להסתכל לאויב שלי בעיניים, לכן בניגוד לנהלים, שכבתי בתוך השוחה על הגב, ואכן ראיתי את המטוסים עוברים מעלי ומטילים פצצות לאורך מסלול טיסתם. חשבתי שהייתי יכול להפיל אחד מהם אילו הנשק שלי היה דרוך ומוכן, (זאת הייתה כמובן אשליה) במקום זאת, עצמתי עיניים וחיכיתי לפיצוץ שישלח אותי לאכול בשר ליוויתן ושור הבר עם אבותיי. עבר זמן שנראה כמו נצח, וכלום לא קרה. התיישבתי והסתכלתי סביבי. אחד אחרי השני, התחילו החיילים להתרומם ולצאת מהבורות, כשפתאום נשמע פיצוץ. בבת אחת זינקו כולם בחזרה לחורים שלהם, התברר שהיו אלה פצצות עם מנגנוני השהיה והם המשיכו להתפוצץ במשך דקות ארוכות. למזלנו זה נגמר ללא נפגעים. אחד הקצינים פקד לעלות על הרכבים,
בהתקפה האווירית הבאה הרכבים יורדים לשני צידי הכביש, על המקלענים להישאר בהם, ולהמטיר אש על המטוסים, יתר הלוחמים מתפזרים בשטח, ויורים גם הם, זאת פקודה. אמר הקצין.
חשבנו שזאת פקודה לא הגיונית, איזה סיכוי יש לפגוע במטוס עם רובה, אבל הוא צדק, כמה מאות רובאים מהווים כוח לא מבוטל. אמנם לא הצלחנו להפיל אף מטוס, אבל ההשפעה הפסיכולוגית הייתה חיובית, לא עוד תחושה של חוסר אונים, כמו צאן לטבח, אלא הרגשה שאנחנו מגיבים. כעבור זמן מה הגיעו שני מטוסי מיראז' של חיל האוויר שלנו, ולמחיאות הכפיים שלנו, הפילו את המטוסים המצריים. יהושע, אותו בחור שרעד מפחד בימי ההמתנה, והדביק את כולנו בחזון האפוקליפטי שלו התגלה כמומחה בזיהוי מטוסים, ובטון סמכותי היה מכריז, אלה מיגים, אלה מפציצי אליושין, פתאום, בזכות הידע הוא נהיה גיבור. חזרנו לכביש והמשכנו דרומה, עברנו כמה כפרים שנראו נטושים, והייתה הרגשה שההתנגדות המצרית נשברה, ונמשיך כך עד התעלה, אלא שאז נפגע הטנק שנסע בראש הכוח, ובלם את ההתקדמות. הטנקים פגיעים לטילי נ"ט, לכן הוטל על פלוגת החרמש (חיל רגלי משוריין, כלומר אנחנו) המשימה להסתער על בסיס הטילים ולהשמיד אותו. התפרסנו בשטח בשורה חזיתית וחיכינו לפקודה. אבנר מפקד המחלקה עמד בזחל"ם שלו ובשני הדגלים שבידיו הצביע להתחיל לנוע.
בקשר שמעתי הודעה מאחד הזחל"מים, קודקוד כאן שלוש, הכלי שלי לא מתניע.
כעבור כמה שניות עוד הודעה, קודקוד, גם אני לא יכול לנוע, המנוע מתחמם, מדבר חמש, האם שומע?
לכל הרוחות! חמש, תמשיך לנסוע, אני מודיע לכם, מי שלא ממשיך להסתער יעמוד למשפט, צעק המ"מ.
הסתכלתי דרך האשנב שמשמאלי וראיתי רק את הזחל"ם של אבנר המ"מ שועט קדימה.
עצור! לסגת לאחור! צעק אבנר.
לפקודה הזאת לא הייתה כל התנגדות, הכנסתי להילוך אחורי ונסעתי רוורס בצורה עיוורת עד שהגענו למרחק בטוח. תברר שמכל הפלוגה הסתערו על בסיס הטילים שלושה זחל"מים בלבד,
אם היינו ממשיכים הם היו בלי כל ספק, מחסלים אותנו. כוח קטן של צנחנים עם ג'יפים מצוידים בתותחים ללא רתע החליפו אותנו, ותוך דקות פתרו את הבעיה.
92
חזרנו לכביש והמשכנו דרומה. הנסיעה התנהלה ללא בעיות מיוחדות, למעט כמה ניסיונות של מטוסים בודדים לתקוף את השיירה, אבל האש המסיבית שנורתה עליהם, הרתיעה אותם, והם התרחקו בלי לגרום אבידות. הגענו למבואות "אל עריש" והתארגנו ללינת לילה. על גבעה שממנה אפשר היה לראות את העיר, עמדו כמה גנרלים והשקיפו על הנוף במשקפותיהם. המעמד הזכיר לי סרטים על נפוליאון, בהם החיילים צועדים בגאווה אלה מול אלה, יורים זה בזה, ונופלים שורה אחרי שורה, בעוד המצביא והקצינים עומדים על גבעה ומשקיפים. אם לא הייתה גבעה באזור, נפוליון פשוט היה מקים אחת, אינני בטוח שהגבעה ההיא הוקמה על ידי נפוליון, אבל המעמד היה בהחלט דומה. אלא שאחד הקצינים חטף פגיעה ישירה, ומתוך התחשבות בבעלי קיבה רגישה, אני לא אתאר את המראה. למחרת נכנסנו לאל-עריש כמו בטיול של החברה להגנת הטבע, במהלך הלילה הצבא המצרי נסוג, והתושבים הסתגרו בבתים. חצינו את העיר והמשכנו דרומה, המראה לאורך הדרך לא היה נעים, (בלשון המעטה) כלי רכב שרופים, על נוסעיהם, חלקם עדיין מעלים עשן, גוויות פזורות בשטח, ריח בשר שרוף היה באוויר. הטייסים שלנו עשו עבודה טובה ופינו עבורנו את הדרך.
הגענו ל "קנטרה" ששוכנת על הגדה הצפונית של תעלת סואץ. העיירה הייתה ריקה מאדם, כל התושבים חצו את התעלה וברחו אל הצד המצרי. אחרי שהתארגנו לשהייה ממושכת, יצאנו לסיור בסביבה. רוב הבתים היו ווילות של משפחות עשירות, הם נטשו את בתיהם ואפילו לא סגרו את הדלתות, הוונדליזם של "כוחותינו" לא היה נמנע גם אם הן היו נעולות. חיילים שכובשים שטח אויב, לא נוהגים באדם או ברכוש בכפפות משי, ואנחנו לא היינו שונים. גיבורינו לקחו כל מה שהיה בכוחם לשאת, ומה שהיה כבד מדי, חלונות, דלתות, רהיטים, תמונות, ריסקו לרסיסים כמו בהתקף אמוק. לא נעים לי להודות שגם אני השתתפתי בביזה. להקלת אשמתי יאמר, שחיפשתי רק מזכרות, לקחתי כמה עטי פרקר, וצלב עץ קטן עם ישו הצלוב מנחושת, (חמותי כמעט התעלפה כשהבאתי את זה הביתה,) עם זאת, הפלישה לבתי מגורים, החיטוט בארונות ובמגרות, זה לא מקור לגאווה, הייתי שמח למחוק את הפרק הזה מזיכרוני, אבל זה כתם שיישאר איתי לעד. אחרי יומיים בקנטרה ניתנה הוראה לקפל את האוהלים, לעלות על הרכבים, ולנוע צפונה, שם התנהלו עדיין קרבות קשים. נשלחנו לתגבר את הכוחות הלוחמים.
על הכביש בדרך צפונה, שוב ראינו המוני נמלטים, בעיקר זקנים, נשים וילדים, עושים דרכם במדבר הלוהט לכיוון התעלה. כמה חיילים שנסעו בזחל"ם לפני, פתחו לעברם באש. צעקתי לחייל עם מכשיר הקשר שיעביר לי את השפופרת, תפסיקו את הירי הזה! צעקתי בכל כוחי. יהודה, (מפקד הפלוגה) תן להם פקודה להפסיק את הטבח הזה מיד! אתה אחראי כאן, תשלוט על האנשים שלך!
לא היה מענה, לחצתי על דבשת הגז והשגתי את הזחל"ם שממנו ירו, ונסעתי לידו כדי להוות חיץ בינו ובין הנמלטים. בצד השני של הכביש, במרחק לא גדול שוטטו לאיטם כמה גמלים שננטשו כנראה על ידי בעליהם. היות והפרעתי לגיבורי החייל לירות לתוך ההמון חסר האונים, הפנה יהושע את נשקו לצד שני, וירה צרור לכיוון הגמלים. אחד מהם התמוטט. כששאלתי אותו במה אשם הגמל, הוא ציטט לי מהמקרא,
והכית את עמלק, והחרמתם את כל אשר לו, ולא תחמול עליו, והמתה מאיש ועד אישה, מעולל ועד יונק, משור ועד שה, מגמל ועד חמור. הגמל המסכן שילם בחייו בשל חטאיו של עמלק. יהושע לא הבין מדוע אני כועס עליו, הוא בסך הכל קיים את מצוות הקדוש ברוך הוא.
הבטחתי לעצמי שבתום המלחמה, אתבע לדין את יהודה המ"פ, את גדעון הסמל שהיה מפקד הזחל"ם, ואת יהושע, לא בגלל הריגת הגמל, אלא מפני שהוא המשיך לירות גם כשכבר נסעתי לידו, וכמעט פגע באנשים בזחל"ם שלי, אבל כשחזרתי הביתה היו לי דברים אחרים לטפל בהם, משפחה, עבודה, לא היה לי כוח נפשי להתעסק בתביעות משפטיות. כעבור כמה שנים פגשתי במקרה את גדעון, הייתה לו מסעדה בכיכר מסריק, (היום כיכר רבין) איך שנכנסתי וראיתי אותו, רציתי להסתובב ולהסתלק מהמקום, אבל הוא ניגש אלי עם חיוך מאוזן לאוזן,
שלום לך, מה שלומך? כאילו שום דבר לא קרה, מה תרצה לאכול?
סליחה, שכחתי משהו במכונית, אני מיד חוזר, אמרתי.
יצאתי משם כמו כלבלב עם הזנב בין הרגליים. לא הזכרתי לו את התקרית. הייתי צריך להגיד לו... אבל לא אמרתי ולא עשיתי דבר.
זחל"ם, הרכב המלחמתי איתו הסתערנו על עמדות האויב.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
