כתבתי את זה על ספר שהשפיע עלי מאד- אשמת הכוכבים. וסיכמתי לכם בערך את הספר, ואיך אני רואה אותו.
הבדיקה מתמשכת והגוף זורח
כמו שמטאור מתקרב ומתנגש בכוכב, ומתלקח.
אתה מתמסר לכאב ושוקע בתוכו, בכל מקום לחוד.
כילד ההולך לו לאיבוד בתוך חלל חלול ואבוד.
האישפוז מתארך. עוד יום... ועוד אחד.
כמו מסטיק הנמטח יותר מדי.
בסוף הוא ייקרע, מפוחד,
ככוכב שביט ביישן,
שמודע לכל משאלות האדם.
הראש לא חושב רוצה לישון, רק מתהפך ומסתחרר
כטבעות של שבתאי, וגם משם, אף אחד לא משתחרר
אם אתה נכלא לשם, אין דרך חזרה...
אתה פשוט מתקלה ומתפורר.
כשאתה יוצא מהניתוח הראשון, וכולם מסתכלים עליך בחמלה,
הכל מתחבר לך בקלות, כמו הכוכבים בדובה הגדולה.
אתה מרגיש שהיקום קורס עליך,
אין לך במה להאחז,
הכאב שוב סוחף אותך,
יחד איתו, אין שום סיבה לפנטז.
אך המציאות מתגבשת לצורה אחידה
כמו מוטציה של עננות ערפל גדולה ומפחידה.
אז זאת התחושה לגדול עם סרטן חצוף
שמשאיר אותך כך- אין גוף עם סרטן
אלא סרטן עם גוף.
אז כרתו רגל, ושמו במקומה תותבת.
וכך בלי שום סיבה הגיונית
היא הופיעה משום מקום, אוהבת.
אוהבת אותו והוא אוהב אותה.
ויחד לאמסטרדם הם לוקחים טיסה.
אולי זה ליבשת אחרת, עדיין בעולם הזה
אבל שניהם ביחד, פשוט זוג מושלם שכזה
זה נדמה כאילו הם מרחפים סתם ככה
באויר ובבית של אנה פרנק מתנשקים...
ואז זה נגמר...
הוא מת, והיא נשארה לבד.
הספר הזה שווה קריאה. אני ממליצה בחום!
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
