וכשהשמש יורדת, צונחת לישון - רואה היא צללים לבנים ומכסה עצמה בתלבושת של פחד. ביום היא הולכת מחויכת, מסתירה פחדים ושקרים.
כל לילה, הצללים רודפים אותה עד שהשמש עולה. הלבנים מפחדים מהשמש, היא שמחה לה בליבה.
מאז שהכירה אותו, הצליים הלבנים נעלמו. לא ביום, לא בלילה -
לא נרדפת ובקלות היא לה נרדמת.
דבר מחשיד קטן אחד-
בלילות, הוא לא בבית. היא הסכימה כשהשביע אותה לא לשאול על כך, אך הסקרנות אותה כובשת.
* * * *
צלילים משונים מכיוון המטבח. מישהו מחטט, זולל, מבלגן...
לא יכול להיות שזה הוא, כבר לילה!
היא יוצאת חרש חרש לכיוון המטבח, משתדלת לא להרעיש- אך כמובן היא מועדת.
הדמות בזעם מעליה עומדת. צל שחור. מכסה את כולה.
צל מוחשי. עם ידיים, רגליים פסוקות לצדדים. אין תווי פנים. הכל לה מוכר והוא עם הסכין המאיימת, כבר מוכן.
התחנן לעצמו, רק לא רק לא... אך היא שאלה. הסקרנות עליה גברה. כן, זה הוא.
היא הבטיחה בעיניים דומעות, מה שקרה כאן נשכח לעולם.
לעמוד בדמעותיה לא יצליח, הוא יודע.
אם כך סיפור זה תם ונשלם.
* * * *
וכך השנים חלפו להן כהרף עין והנה כבר - הם בחדר הלידה.
רק לא לבן, רק לא לבן.. - הוא רטן ומלמל לעצמו.
לבן..
לבן.
לבן !
כשיצא, תגובתו הלחיצה אותה. סטירה הוא סטר לילד המסכן והאֵם הגנה עליו בגופה כשהחל לבכות.
היא הרגיעה את אהובהּ עם חיוכה הכובש ואמרה שלאף אחד מעולם היא לא תספר.
הוא רק ילד!
אך הוא אינו נרגע עד שחיוך קטן עלה על פני העולל וייצר האב פעל את פעולתו.
* * * *
וכך השנים חלפו להם כהרף עין והנה כבר הילד גדל.
וכשהשמש יורדת, צונחת לישון-
רואה הוא צללים שחורים ומכסה עצמו בתלבושת של פחד.
ביום הוא הולך מחויך, מסתיר פחדים ושקרים.
מאז שהכיר אותה, הצללים השחורים נעלמו.
דבר מחשיד אחד קטן - נשבע הוא לא לשאול ולא לדבר על איך שהיא כל לילה.. נעלמת ובבוקר, כאילו כלום לא קרה- ככה סתם לה חוזרת.
* * * *
הוא הולך למטבח באישון לילה, נבהל.
רואה הוא דמות מחטטת במקרר ביסודיות.
כמו חתול שמחפש אחר מזון בפח האשפה.
יום אחד, כך נגמר לו.
והצל הלבן...
עוד שם.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
