"אנחנו מתים שם למטה," הוא אמר. "ואיש לא יודע, איש לא רואה."
הוא סגר את הספר, מוחה דמעה מלוחה מלחיו הרטובה.
הבועה בה שכן רעדה, כמו עמדה להתנפץ לבסוף. "הערפל סמיך יותר הפעם,"
אמר והביט בנשמות האבודות שריחפו סביבו, מביט ומסיט מבטו מטה,
אל עבר כפות ידיו הרועדות. "אני מרגיש בלתי נראה, כמו חייתי ביניכם כמו צל נסתר."
הוא פסע צעד נוסף אל המדבר, רגליו קורסות תחתיו, שיערו השחור נדבק למצחו כשירד הגשם לבסוף,
שוטף את הטומאה מן העולם הזה, ונותרתי לבד. האופק החריש את אוזניי.
זה היה נראה כמו לכל העצב שבעולם נמצא קול. נקברתי בעודי בחיים.
רגע לפני התופת, הסוף שרף את כל החי והיתר נותר דומם, אפוי למחצה.
בערנו כבדלי צמחים דוממים בצ'רנוביל. כאבנו יחד ולחוד, ואיש לא רצה בנו עוד.
גם לא את. ואני לא יכולתי יותר לשאת. להכיל אובדן עצמי היה בלעדי לחיים סובייקטיבים.
בדיה חולה תמיד הייתה מנת חלקי, ובנחיל הכפור שרדתי עד ששככו פעימות ליבי, ויכולתי לידום.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה