אני לא אחזור עוד אליה.
אני לא אחזור עוד לחיבוק שלה, המתוק, המנחם, זה שקיבל אותי כל פעם שהתמוטטתי.
אני לא אחזור עוד אל הנשיקות שלה, אל הלילות שבהם פשוט היינו ביחד.
בהם, לשם שינוי פשוט דיברנו.
זה נגמר, אני מכניס את המחשבה הזאת לראש שלי כל יום וכל לילה; היא שונאת אותי, אני מדקלם את הססמא הזאת כל רגע ורגע מאז שזה נקטע; אני לא אוהב אותה, לא יותר. זה המוטו החדש שלי לחיים החדשים בלעדיה.
זה פשוט נגמר, היא מתנהגת לעיתים קרובות מידי בעוינות כלפיי.
ואני... ברור שאני לא אוהב אותה.
כל מה שאני צריך לחכות לו זה הרגע שבו ייעלמו החלומות והלב שלי יפסיק לזנק שהיא בסביבה.
וכמובן, הרגע שבו הדם עולה לי ללחיים ואני מרגיש בעננים שהיא אומרת לי משהו נחמד.
זה יסתיים, אבל אני עדיין לא אוהב אותה.
זה כאילו היא בכל מקום, אני יכול לראות אותה בצד השני של הרחוב, בתיכון, בחצר, בכל מקום אפשרי. כאילו היא רודפת אותי.
והשרשרת שנתתי לה, זאת שהשליכה מעלייה בכעס בריב שלנו, לעיתים השרשרת הזאת מופיעה מפעם.
הקעקוע שלי, שעשיתי בחיפזון - שנוצר מחינה, למזלי, ויהיה עתיד להימחק - זה שנושא את ראשי התיבות של שמנו, הוא עדיין מופיע על ידי באותה הדיו הכחולה וצורב את מחשבותיי.
כל מה שעשינו, כל מה שעברנו, ובסופו של דבר אף פעם לא נועדנו להישאר ביחד.
אנחנו צעירים, אני יודע, אבל זה קל מידי להשלות את עצמי. לחשוב שהעתיד ורוד. שהכל כבר מובטח מראש.
כואב לגלות שהכל היה אשליה אחת גדולה.
שהיא השתנתה, והשתנתה לרעה, ושאני נשאר במקום, בעבר, חושב שהיא אדם אחר.
מאוהב באדם שהשתנה כל כך עד שמי שהיה בעבר, מת.
היא עזבה אותי, בסופו של דבר. והרגשתי כאילו עולמי מתמוטט עלי.
אני יודע שזה כל כך לא בסדר, שיש אנשים שסובלים הרבה יותר ממני, אבל הכאב הנפשי לא מרפה ממני לרגע.
הוא לא עוצר ולא מרפה, ואני לא מסוגל לנשום מבלי להתכווץ בכאב.
אבל למרות כל זה, כשהיא פוגעת בי, כשהיא מטלטלת את עולמי, כל מה שאני עושה זה לחייך. חיוך גדול, רחב.
אין לי מושג למה - אולי אני מזוכיסט. אולי אני חושב שזה מגיע לי ואולי אני שמח שהיא פוגעת בי.
המחשבה שפגעה בי, כל כך קשה, גורמת לשתי קצוות פי להזדקף ומשום מה אני מוצא את עצמי מחייך.
אני מניח שאני פשוט שמח שכל העובדות לגבייה, למה שנהפכה אליו, מוכחות כנגד עיני, גורמות לי לראות את המפלצת שאני מאוהב בה. המפלצת שפעם הייתה.. יצור יפה בהרבה.
מצחיק אותי לראות שאני אוהב אותה, כי איך בן אדם מסוגל להמשיך לאהוב... את מי שירסק אותו הכי הרבה? את מי שיתפוס בליבו וימשוך אותו מהחזה?
איך בן אדם מסוגל לאהוב את מי שהוא שונא?
הפכתי מדוכא בגללה, אבל איכשהו נשארתי אותו דבר, ככה אמרו לי. אבל אולי הייתי ככה כל הזמן ורק ניצלתי את ההזדמנות כדי לחשוף את זה.
מי יודע.
אף אחד לא יודע מה עבר עליי בגללה, כמה כאב היא הביאה לי, כמה הרס.
אף אחד לא מודע ללילות חסרי השינה שבהם התהפכתי שוב ושוב במיטה בניסיון להשליך אותה מהמחשבות שלי, ונרדמתי רק שהצלחתי לדמיין אותה לוחשת "אני אוהבת אותך", ועל שפתיי התשובה לשאלה הזאת.
אף אחד לא ניסה להבין אותי כשהתמוטטתי. אמרו לי שהיא רק בחורה, כנראה שהם לא יודעים איך זה לאהוב באמת.
או שאולי האהבה לא קיימת, ואני רק משלה את עצמי.
נתתי הכל בשבילה. היא עזבה אותי, הלכה, ככה.
היא שברה את כל מי שהייתי.
אני בחיים לא אחזור להיות אותו האחד, גם אם אקבל אותה בחזרה, גם אם נאהב אחד את השנייה כל כך חזק.
השברים לא יתאחו. הם כבר עמוקים מידי, ישנים מידי.
ניסיתי כל כך חזק לשכוח ממנה, עשיתי כל כך הרבה דברים לא ייאומנים, דברים טיפשיים.
בסופו של דבר אני תמיד חוזר אליה, בחתיכות, כדיי שתחבר אותן לשלם.
אבל החתיכות רק מתרסקות עוד קצת, עוד כאב, עוד עצב.
והרצון למות מגיע שוב.
לא כאילו הוא איי פעם נעלם באמת, רק נדחק לקצה רחוק של מחשבותיי.
אני אעשה הכל, הכל כדי לחזור להיות מי שאני באמת.
הכל כדי להפסיק להיות שבור.
הכל כדי שיתקנו אותי.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
