את היכרותי עם האתר אני חיבת לחומייני.
כפי שרגיל לומר, מעשה שהיה כך היה: לפני שנים מספר קראתי את הספר "רוחאללה חומייני והמהפכה האסלאמית" והתרשמתי מאד, אלא שהספר אבד לי במרוצת השנים. כיום כשהסוגיה האיראנית אקטואלית יותר מתמיד רציתי לחזור ולקרוא בספר ובמסגרת חיפושי אחר עותק הגעתי לאתר, הגעתי ונשארתי ולו רק כדי לכתוב על ספר או ספרים שקראתי.
הספר על דעת עצמו מאת נורית גרץ מספר על 4 פרקים בחיי בעלה עמוס קינן: עיתונאי, סופר צייר ופסל. הפרק הראשון עוסק בילדותו בתל אביב של סוף שנות ה-30 בצל מאורעות מלחמת העולם השנייה והידרדרותו הנפשית של האב עד לאשפוזו. החלק השני עוסק בפעילות לח"י בירושלים, השלישי עוסק בקשר של עמוס קינן לפרשת ההתנקשות בחיי השר פנקס וזיכויו מחמת הספק (שהולך ומתעבה לאחר קריאת הספר). החלק האחרון מתאר את תקופת שהותו בפריז של שנות ה-50 וקשריו עם הסופרת כריסטיאן רושפור. צורת הכתיבה של הסופרת מרתקת לדעתי היא מספרת את הסיפור תוך כדי שיטוט הלוך וחזור בזמן כמו:"ולא ידע שבעוד כמה חודשים יפקד דב ברמן ... על יחידה ....,במהלך קרב של 5 שעות ייהרג".בצורה זו היא מצליחה להעביר את המאורעות של אותה תקופה והשפעתם על אנשים שהיו לא רק חסידיו הנלהבים של רעיון אלא גם בשר ודם וככאלה הושפעו נפשית מהאירועים, עד שאחדים התאבדו ואחרים נשארו תוהים וחסרי מטרה כול חייהם. השחזור המדוקדק וחסר הפניות של הסופרת מעורר השתאות היא מערטלת של עמוס קינן מכול מערכות ההגנה שעטה על עצמו ומכריחה אותו לספר דברים כהווייתם גם כאשר זה כרוך בהודעה מצדו שאכן ירה באדם בלתי חמוש או באישה. אני נמלאתי הערצה לאישה זו ולאופן כתיבתה. יש להניח שהיא התכוונה להלל את עמוס קינן שאתו חיה 45 שנה עלי האיש עשה רושם קשה הייתי מגדירה את היצירה כספר נפלא על אדם לא נפלא כלל.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
