הייתה לי השראה לכתוב את הקטע הזה, הוא כתוב בצורת יומן אלמוני
היי אתה,
השעה 1 וחצי לפנות בוקר ואני כותבת לך. כי אין לי אף אחד אחר לכתוב אליו. אז
אני אכתוב לך, למי שאולי אי פעם יקרא את המכתב הזה. אני מקווה שלא, אני מקווה
שהוא ישרף עד אז. אבל אם לא, אם עיניים שהן לא עיניי ראו את המכתב הזה, אז
שלום לך .
אני מתוסכלת ועצובה ואני אפילו לא יודעת ממה, או שאולי אני בעצם כן יודעת ממה?
אולי אני יודעת ממה ואני פשוט מדחיקה את זה - מסתבר שאני טובה בזה יותר ממה
שחשבתי.
אתה מבין, ביום יום אני מתנהגת כרגיל אני אוגרת הכל בתוכי ולא משתפת אף אחד
מבני המשפחה שלי. עד שזה מתפוצץ פשוט ואלוהים עדי, שאני לא שולטת על זה. אני
פשוט לא מצליחה לעצור את עצמי מלהתפוצץ על כל אדם. על האמא היקרה שלי. על האבא
המדהים שלי. על אחותי. טוב לאחותי אני לא אתן תואר, לא מגיע לה אחרי מה שהיא
אמרה לי. היא אמרה שיש לי בעיות בשכל ושאני צריכה ללכת לפסיכאטר. היא כנראה
צודקת, אבל כשהיא אמרה את זה הרגשתי רע, רע מאוד אפילו.
אני לא מצליחה להירדם בלילות, אני דוחה את קיץ השינה עד השעות 4 או 5 לפנות
בוקר ואז כשאני שוכבת במיטתי, והלילה עוטף אותי פחד פתאומי תוקף אותי. לפתע
מול הארון יש צל מפחיד כזה, בצורת אדם או שמא שטן? ומה זו הנקודת חושך הדגושה
יותר על תקרת חדרי, למה היא מסתכלת עלי? למה אני מסתכלת עליה?
אולי זה רוח? אולי זה יצור לילה? אולי זה מישהו שבא לעשות לי רע?
ואז אני מתחילה לעשות לעצמי את שיחות השכנוע (שדרך אגב לא שוות כלום), שהצל
הוא לא השטן שבא לקחת אותי, שאלוהים לא בחדרי ממש עכשיו מתכוון לסגור איתי
חשבון, ושאני לבד בחדר.
והקטע המביך הוא, שאני יודעת שאני לבד בחדר. אין שום דמות מוחשית בחדר, חוץ
מכמה צללים שנובעים מהשתקפות של רהיטים מוחשיים בחדר. אני לא רואה פרצוף של בן
אדם או של שטן או של כל אחד אחר, אני לא רואה כלום. החדר באמת ריק. אבל
הצללים. הו, הצללים... האם הם באו לקחת אותי עכשיו?
אבל נעזוב את הצללים. הם לא חשובים.
בוא נתרכז בעצב שלי.
כן בוא פעם אחת, פעם אחת בחיים נתרכז בעצב שלי. בתסכול שלי. בתהום הענקית שאני
עומדת כמה צעדים ממנה, מרכינה את ראשי ומביטה למטה אל האינסוף השחור שמצפה לי
שם.
אתה מבין, אתה בטח חושב שאני משוגעת. זה בסדר, אל תרגיש לא בנוח - גם אני
חושבת ככה. כולם חושבים ככה בבית, הם פשוט לא אומרים לי את זה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
