אני ישראלי גאה. חשוב לי לפתוח במלים האלו. נולדתי בארץ, התחנכתי בארץ, שירתתי בצבא ואני עדיין עושה מילואים, התחתנתי פה ואני מגדל כאן ילד. אני אוהב את המדינה. אבל אני מרגיש שבשנים האחרונות המדינה סוטה מהנתיב שהיא הלכה בו. אני, לפחות, לא סטיתי, כי אני עדיין צועד באותו התלם. אבל אני מרגיש שהמדינה כבר אינה איתי.
מדינת ישראל קמה על ערכים יפהפיים של שוויון, אחווה, עזרה הדדית. ומבחינת מדיניות חוץ - הרי מאז ומתמיד הטיפו לנו שעלינו לחתור לשלום. "שאו עיניים בתקווה, לא דרך כוונות, שירו שיר לאהבה ולא למלחמות". זוכרים?
לקראת הבחירות הבאות עלינו לטובה (או לרעה) נראה שרובן המכריע של המפלגות נטשו את הקו הזה. אני לא מדבר על הליכוד, המפלגה הגדולה והמשמעותית ביותר, שכבר הפכה לחזית לאומית לוחמנית. כששמעתי לפני יומיים, שעקב הכרזת האו"ם על הרשות הפלסטינית כמדינה, הממשלה החליטה לבנות 3,000 יחידות דיור, משהו בתוכי נשבר.
איפה החתירה לשלום? איפה הניסיון להגיע לפיוס? עד מתי נישא חרב? עד מתי נצטרך לקבל באמצע הלילה, כשאנחנו מחבקים את נשותינו וילדינו בממ"ד, תחת הדי פיצוצים, טלפון בהול ובו הקריאה "גיוס חירום! גיוס חירום!" ואז נצטרך שוב לעטות את מדי הקרב הארורים ולעזוב משפחה בוכייה בבית?
כאשר האלטרנטיבה היא כל כך קורצת, כל כך מושכת - חיים רגועים, שקטים, איש תחת גפנו ותחת תאנתו.
מדוע המדינה שלי לא חותרת לכך?
משהו בתוכי נשבר, ואף על פי כן אני אמשיך לחרוק שיניים ולא אעזוב את המדינה (כפי שרבים וטובים עושים לאחרונה).
מדינת ישראל קמה על ערכים יפהפיים של שוויון, אחווה, עזרה הדדית. ומבחינת מדיניות חוץ - הרי מאז ומתמיד הטיפו לנו שעלינו לחתור לשלום. "שאו עיניים בתקווה, לא דרך כוונות, שירו שיר לאהבה ולא למלחמות". זוכרים?
לקראת הבחירות הבאות עלינו לטובה (או לרעה) נראה שרובן המכריע של המפלגות נטשו את הקו הזה. אני לא מדבר על הליכוד, המפלגה הגדולה והמשמעותית ביותר, שכבר הפכה לחזית לאומית לוחמנית. כששמעתי לפני יומיים, שעקב הכרזת האו"ם על הרשות הפלסטינית כמדינה, הממשלה החליטה לבנות 3,000 יחידות דיור, משהו בתוכי נשבר.
איפה החתירה לשלום? איפה הניסיון להגיע לפיוס? עד מתי נישא חרב? עד מתי נצטרך לקבל באמצע הלילה, כשאנחנו מחבקים את נשותינו וילדינו בממ"ד, תחת הדי פיצוצים, טלפון בהול ובו הקריאה "גיוס חירום! גיוס חירום!" ואז נצטרך שוב לעטות את מדי הקרב הארורים ולעזוב משפחה בוכייה בבית?
כאשר האלטרנטיבה היא כל כך קורצת, כל כך מושכת - חיים רגועים, שקטים, איש תחת גפנו ותחת תאנתו.
מדוע המדינה שלי לא חותרת לכך?
משהו בתוכי נשבר, ואף על פי כן אני אמשיך לחרוק שיניים ולא אעזוב את המדינה (כפי שרבים וטובים עושים לאחרונה).