תדמיין שתוקפים אותך.
תדמיין שיגרה שנשברת. הם תוקפים אותך, ואין לך כוחות, אתה חסר ישע, חסר אונים מולם, והם עומדים לנצח אותך. אבל אסור לזה לקרות, כי כשהם ינצחו אותך, אתה תישבר, אתה תיפול, אתה תיפול מהר מאוד, כל מה שהכרת יתנפץ לרסיסים, ולא יהיה לך טעם עוד. אתה תשקע במהרה באבל אין בסופי, אתה תאבד כל צלם אנוש שהיה לך, את מה שהופך אותך לאדם. אתה לא תפגין רגשות, ויותר מזה, אתה לא תרגיש דבר. או שתהפוך זומבי, או שתמות. אבל אתה לא רוצה למות, נכון? למרות שלעיתים אתה מייחל לכך, למרות שלפעמים התקווה אובדת לך ואתה חושב ששכחת איך לשמוח, אתה לא באמת רוצה בזה. אתה לא באמת רוצה למות. אתה רוצה לחיות, אתה רוצה לחוות, להרגיש ולדעת. אתה רוצה להיות מאושר, אתה רוצה ילדים ואישה. אתה רוצה לפתח את הכישרונות שלך, להעמיק, לחשוב, אתה רוצה להצליח. אתה מפחד מהמוות יותר מהכאב שכרוך בו. אתה רוצה לחיות, נכון? אז אסור לך לתת להם לנצח אותך.
תדמיין שאתה נילחם בהם, אתה נותן את כל כולך, אתה מקדיש את עצמך למען המטרה, והמטרה היא לנצח, אין שום אפשרות להפסיד, זה הכל או כלום. ואז אתה מתחיל לפתוח פער עליהם, אתה כמעט ומביס אותם, אתה עוד מלא כוחות ואנדרנלין, ותקווה ממלאה את כל גופך. אתה גילית את החולשות שלהם, והחולשה שלהם זאת השמחה שלך. אתה הולך לנצח, אתה יודע את זה, ואתה מרגיש בטוח בעצמך יותר מתמיד. אתה מרגיש את זה בכל גופך, אתה הולך להביס אותם.
ואז, רגע לפני שזה נגמר, רגע לפני שניצחת, הם תוקפים אותך שוב, מלאים באנרגיה מחודשת, בכוחות, שלך כבר אזלו. הם תוקפים אותך, ואתה מנסה להתנגד, מנסה להילחם בהם שוב, אבל אין טעם. הם חזקים ממך, הם רבים ואתה אחד, וכל המאמצים שלך עולים בתוהו. אז אתה נותן להם לסחוף אותך, לשבור אותך, לקחת את כל מה שהיה לך, להשמיד את כל הדברים הטובים בך ואת כל הדברים הטובים שקרו לך, ואלו שיכלו לקרות. אתה פוסק מלהילחם, ונותן להם להביס אותך ולקחת אותך. אתה נותן להם להוביל אותך. אתה מפסיד, הם ניצחו, ואתה נתת לזה לקרות. הרגשת בוז ותבוסה ממלאה אותך.
אתה נכנעת.
תדמיין שנכנעת.
עכשיו אתה גוסס, על סף מוות. הכאב מעוור אותך. ואתה נתת לזה לקרות. עכשיו אתה מצטער על זה. אתה יודע שלמרות הכל היית יכול להביס אותם. אתה מתפלל להזדמנות שנייה, ושובלים של דמעות נחרטים על לחייך. אבל אין הזדמנות שנייה, ולעולם גם לא תהיה. אז אתה נותן לעצמך לשקוע. זה לא מה שתכננת שיקרה, נכון? רצית אישה, ילדים. רצית לאהוב. רצית לדעת ולהעמיק. רצית להצליח. רצית לחוות ולהיות מאושר. רצית לפתח את הכישרונות שלך. רצית לחיות, לא? באיזשהו מקום בתוכך, רצית. אבל עכשיו אתה כבר לא תוכל, וזאת לגמרי אשמתך, אתה יודע את זה. אתה חושב שאתה חלש. ועכשיו אתה מת, וכל מה שיכלת להיות נעלם.
אתה נתת לעצב, לייאוש, לצער ולכאב להכניע אותך. אתה בחרת להפסיק להילחם, בחרת להפסיד. חשבת שאתה לא מסוגל לזה עוד, שאיש לא שומע את צעקתך. חשבת שהקרב אבוד מראש, ולכן הוא גם היה כזה. אבל היו שם אנשים לעזור לך, היו שם אנשים בשבילך, ואתה בחרת שלא לפנות אליהם, כי חשבת שהם לא יבינו אותך. אתה חשבת שהם לא יבינו את הרגשת הייאוש שממלאה אותך לעיתים כה קרובות, את העצב שלא מרפה, את הכאב שמסמא אותך. אבל הם כן היו שם בשבילך, ואתה בחרת להתעלם, בחרת לתת לכוחות ללכת ממך, בחרת שלא לנסות לגייס את עצמך, בחרת להפסיד, למרות שיכולת לנצח.
אבל זה היה יכול להיות אחרת, נכון? אתה יכולת להתגבר, אתה יכולת להילחם, יכולת להיאבק, יכולת לא לוותר, יכולת לנצח אותם, ואז, בשלב מסוים, היה יכול להיות לך לפחות חלק ממה שרצית, ורק דבר אחד מבין כל אלה שלהם פיללת, אם היה מתגשם, היה יכול להעניק לך כוחות מחודשים. אבל זה היה או הכל או כלום, ואתה בחרת בכלום. לא היה בך כוח, התאבדת.
תדמיין שעכשיו אתה מת, תדמיין את הגופה שלך נרקבת. אתה מתחרט, אבל זה מאוחר מידי.
תדמיין שנכנעת.
תדמיין שהרגת את עצמך.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
