(רציתי לכתוב וחשבתי אולי כדי לי להמשיך את הסיפור שהעליתי.. וגם אני אוהב את השיר הזה אני מאשים את גאיה אז אם בא לכם אתם יכולים לקרוא ולשמוע(; )
http://www.youtube.com/watch?v=FOjdXSrtUxA" rel="nofollow">
http://www.youtube.com/watch?v=FOjdXSrtUxA" rel="nofollow">
http://www.youtube.com/watch?v=FOjdXSrtUxA" rel="nofollow">
http://www.youtube.com/watch?v=FOjdXSrtUxA" rel="nofollow">
http://www.youtube.com/watch?v=FOjdXSrtUxA" rel="nofollow">
http://www.youtube.com/watch?v=FOjdXSrtUxA" rel="nofollow">
http://www.youtube.com/watch?v=FOjdXSrtUxA" rel="nofollow">
http://www.youtube.com/watch?v=FOjdXSrtUxA
לבד הייתי, לבד נשארתי.
עבר כמה חודשים מהתקרית נאלץ אני לחזור לבית ספרי.
כבר אין לי טעם לכלום, אין לי כוח לכלום.
ליבי ריק ומוחי צלול כמים.
בארוחה יושב לבד, בשיעור שותק.
אני מרגיש בלתי נראה, לא חסר ולא נדרש. כלום.
לא דמעה ולא חיוך היו על פני מאותו היום.
ילד פונה אלי בצחקוק וזורק. זורק מילים מבלי לעצור ואני שותק.
שימשיך אומר בליבי שיזרוק הכל ועברו דקות והוא עוצר
" מה הבעיה שלך? זה שהמשפחה שלך העדיפה למות מאשר לחיות איתך לא מזיז לך?"
אני רוצה לפצוע אותו שישאר לדמם על הרצפה, אני רוצה שישלם.
למה הוא חושב שזה ככה? אני עצור כל כך. ליבי רק רוצה מישהו, רק שלא ארגיש לבד.
אף אחד אף לא אומר לי שלום. כולם מסתכלים עלי בבוז או מעבירים צחקוק.
אני הולך לפינה וזולגת לי דמעה שמתנפצת למליון רסיסים.
הבטחתי לעצמי שלא אבכה ושאשאר חזק אם לא בשבילי אז עבורם.
פשוט קשה לי כל כך, אין לי עם מי להיות, אני מנודה.
כמה ימים שאני סובל, שאני צועק, שאני בודד.
אין לי אף אחד מלבדי. אני הולך בסוף הרחוב לסמטה החשוכה.
עוצר. שולף סכין. ומתכונן.
הילד עובר ברחוב ורואה אותי הוא רץ לעברי ונאבק איתי על הסכין.
"תן לי למות! אני רוצה למות!" אני צורח.
הסכין עף באוויר ואני רואה אותו הולך ומתקרב לעברי. הכל מחשיך.
בין כתמי הצבע המרצדים בעיני אני רואה את הילד מייבב.
אני מרגיש משחורר מהכאב. אני מרגיש חופשי. אני מרגיש את הורי, את לוסי.
דמעה יחידה מחליקה על לחיי וחיוך מתפרס על שפתיי זה חודשים.
נשימה אחת, שנייה אחת ואינני יותר. אך אני ממשיך להביט בשמיים הכחולים.
אין מוות אם לא התחילו בחיים ואין חיים אם לא מסתיימים במוות.
אך לא הייתי עצוב אלא מאושר כי יכולתי לשמוע את צחוקה של לוסי, את החיבוק של הורי.
ידעתי שלעולם לא אשאר, לבד.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה