פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 187 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים סיפור חיים פרק חמש עשרה A.B.
77
פרק ארבע עשרה: מעבודה לקריירה.
יום אחד אחרי הפרידה מפיני, פנה אלי מנשה בהצעה, הוא שמע שנפרדתי משותפו לשעבר ושאל אם אני מוכן לנסות שותפות איתו,
זה יהיה פחות או יותר באותו תחום, אבל אין לי ספק שנצליח יותר. הוא אמר.
ההצעה בהחלט נראתה לי מפתה, בעיקר כי הכרתי את מנשה ואת יכולתו המקצועית, וגם ידעתי שבגפי יהיה לי קשה להפעיל את "מתכל" שהתחיל להניב תוצאות. הצעתי למנשה שנמשיך את ריצות הבוקר והשחייה בים, אבל הוא העדיף לישון עוד שעה בבוקר, כך שהמשכתי את הפעילות הזאת לבדי. אהבתי את רחצת הבוקר בים, החוף בשעת בוקר זאת היה ריק מאדם, והמפגש עם המים היה מרענן ומהנה. בחורף החוויה הייתה חזקה אף יותר. הייתי מתפשט, נכנס למים בריצה, ואחרי כמה תנועות חתירה נמרצות, מתגבר על תחושת הקור. בדרכי הביתה הייתי פוגש אנשים מכורבלים במעילי חורף כבדים, ורועדים מקור. בראש מורם, בירכתי אותם בבוקר טוב.
דרור, שהיה אז בן ארבע, רצה להצטרף אלי. להשכים ילד קטן בשש בבוקר, נראה לי רעיון לא מוצלח, אז שכנעתי אותו להמתין עד שמזג האוויר יתחמם, בתקווה שבינתיים הוא ישכח מכל העניין, אבל הוא לא שכח, וכשהגיע האביב, הוא דרש שאקיים את הבטחתי, וכך עשיתי. הדרך לים באוויר הבוקר הרענן, נמשכה כעשר דקות. בדרך היינו משוחחים על כל מיני נושאים. דרור היה ילד מאוד סקרן, ונהג להפתיע אותי בנושאים שעניינו אותו. אני מניח שלמרות גילו הצעיר הוא קלט שההתעניינות שלו בנושאים של "גדולים" מרשימה אותי, והוא הפעיל עלי מניפולציה. אני זוכר שיום אחד, זה היה לפני פסח, בעקבות סיפורי הגננת על המכות שאלוהים הנחית על המצרים מפני שהם לא היו מוכנים לשחרר את בני ישראל, דרור שאל.
למה אלוהים הרג את הבנים של המצרים? למה הם אשמים במה שעשו האבות שלהם?
מה עונים על שאלה כזאת? שהחיים הם לא הוגנים?
אם קיים אלוהים, כפי שהרבה אנשים מאמינים, אז הוא רצה להעניש את המצרים, במה שיכאב להם הכי הרבה. זה היה הסבר קצת צולע לילד כל כך צעיר, אבל זה הדבר היחיד שעלה בדעתי.
בוקר אחד נכנסנו בריצה לים כפי שעשינו כל יום, הים היה גלי, אבל לא במידה שנראתה מסוכנת. החזקתי את דרור צמוד לחזה, וכשהגיע גל הייתי מרים אותו לגובה, דבר שגרם לו הנאה מרובה. כך השתעשענו זמן מה, כשלפתע נשבר עלינו גל גבוה, גרף אותנו, סחרר אותנו, ושלף את דרור מזרועותיי. כשסוף סוף הצלחתי לעמוד על הרגליים, ולהוציא את הראש מהמים, חשך עולמי. לא ראיתי את דרור. צעקתי בכל כוחי, דרור, דרור! למה ציפיתי, שהוא יתפח על כתפי ויגיד בחיוך, איך הבהלתי אותך? צללתי ושחיתי במעגלים בתקווה למצוא אותו במים העכורים, אך לשווא, איזה חוסר אחריות היה זה מצידי, לקחת את הבן שלי לעומק הים? איך אבוא הביתה בלי דרור? הלוואי שהייתי טובע בעצמי, עבר זמן שנראה לי כמו נצח והתחלתי לאבד תקווה, מאחורי שמעתי בכי ושיעול, וראיתי את דרור מכה במים מתאמץ להחזיק את הראש מעל המים. רצתי אליו, חיבקתי אותו, ובקושי הצלחתי להימנע מלפרוץ בבכי,
איזה גל גדול זה היה, בוא נראה אם נצליח לתפוס עוד אחד, הצעתי.
רצנו אל החוף תוך כדי התזת מים זה על זה, ותוך זמן קצר הפך הבכי לצחוק ולהשתוללות. פעלתי לפי התיאוריה שעוסקת בסוג אירועים דומה, אם הילד שלך נופל מסוס, הושב אותו בחזרה באוכף, אחרת הוא לא יתגבר על הטראומה, ולא ירכב שוב לעולם.
לשותפי מנשה היו שאיפות להרחיב את פעילות העסק מעבר לתיקונים ושיפוצים קטנים בבתים, ואפילו יותר מאתגרים מעבודות המסגרות בהן עסקנו. כשעבדתי עדיין עם פיני, (שותפי הקודם) בניתי לדרור מין תלת אופן, עם שני גלגלים מלפנים ואחד מאחור. עשיתי לו צורה של כלי טייס, ולכן הוא זכה בכינוי חללית. מנשה התלהב מהיצירה, הוא הראה לי תמונה של לול לתינוקות מורכב משני חישוקי מתכת בקוטר של מטר בערך, מחוברים בארבע מוטות ברזל, ביניהם שזורה רשת מחוטי פלסטיק. זה נראה חלופה אידיאלית ללולי העץ בהם נראים התינוקות כמו בבית סוהר. מנשה הציע שנייצר את שני המוצרים האלה בתור התחלה, ובהמשך נפתח מוצרים נוספים לגיל הרך. הורים מוכנים להשקיע הרבה בשביל התינוקות שלהם, הכריז מנשה.
78
רכשנו חומר לייצור כמה חלליות וכעשרה לולים, והתחלנו בבניית הדגם הראשון. התוצאה הייתה רכב ילדים יפהפה, העמסנו את היצירה על הג'יפ ויצאנו למסע שיווק. החנינו את הג'יפ ברחוב כפר גלעדי, שם היו מרוכזים רוב חנויות הצעצועים ורהיטי הילדים, לפני "ששילב" ו "טויז אר אז" השתלטו על השוק. לקחנו את החללית והצגנו אותה לסוחר, שבחנותו עמדו למכירה כמה דגמים של אופני ילדים. בהשוואה לחללית נראו האופניים שהוא הציג למכירה, עלובים למדי.
צעצוע יפה מאוד, אמר בעל החנות, כמה אתם רוצים עבורו?
חישבנו את עלות החומרים, ומאחר ורצינו לחדור לשוק הצעצועים, הוספנו סכום מינימאלי עבור העבודה. בערכים של היום מדובר בסכום של כארבע מאות ₪.
שלוש מאות לירות עבור גרוטאה כזאת? איפה אתם חיים? אני מוכר אופניים בפחות מחצי מזה.
לפני שתי דקות אמרת שזה יפה, עניתי, נמנע ככל יכולתי מלהביע כעס. אנחנו קראנו לזה "חללית", האם שמת לב שכל החלקים הנעים יושבים בתוך מסבים? ושהשלד עשוי מצינורות פלדה, כך שגם אדם מבוגר יכול לשבת עליה, כמה אתה מוכן לשלם עבורה?
את מי מעניינים המסבים והצינורות? זה בסך הכול בשביל ילדים, אני לא מוכן לשלם יותר ממאה לירות, אני פה בשביל להרוויח, אמרתי לכם בכמה אני מוכר אופניים.
ניסינו את מזלנו בעוד כמה חנויות, אך בכולן נתקלנו בתגובה דומה. חפויי ראש העמסנו את החללית על הג'יפ וחזרנו הביתה. היה ברור שלא הבנו את השוק, מי קונה צעצוע לילד בציפייה שהוא יעבור בירושה לדורות הבאים, באשר לנכונות הורים להשקיע סכומי כסף נכבדים בצעצועי ילדים, הקדמנו את זמננו בכמה שנים. אילו לא השקענו כסף ועבודה בשני המוצרים הנוספים, היינו בוודאי מרימים ידיים בשלב הזה, אבל כבר היינו מושקעים, אז החלטנו להקדיש את מאמצינו בלולים, זה יהיה מוצר באיכות גבוהה בהרבה מהמקביל לו, ובמחיר תחרותי. את החישוקים עטפנו בצינורות פלסטיק צבעוניים, את קליית הרשתות מסרנו לשתי נשות דייגים מהכפר השכן, והרכבנו את הלול הראשון. הוא היה מרשים למראה, אלא שלא חשבנו על כך שלול תינוקות צריך להיות מתקפל. את הלול שלנו לא ניתן היה להעביר דרך דלת סטנדרטית. חשבנו על פיתרון, וכמו ארכימדס, גם אני מצאתי. תכננתי רגליים שבהפיכת הלול היו מתקפלות בעצמן. ייצרנו עשר יחידות העמסנו אותם על הג'יפ ונסענו לתל אביב. (האם ציינתי שמנשה הביא איתו את הג'יפ שלו לשותפות?) החנות הראשונה אליה נכנסנו הייתה ברחוב אלנבי. בגאווה הצגנו את הלול שלנו. כמה אתם רוצים בשביל זה? שאל בעל החנות.
נקבנו במחיר, והאיש שאל כמה יחידות יש לנו. יש לנו עשר יחידות, אנחנו רוצים למכור אותם לעוד חנויות, אבל תוך שבוע נוכל לספק לך עוד עשרים יחידות אם אתה מעוניין. אמר מנשה.
אתם רוצים להיכנס לשוק, אז זאת ההזדמנות שלכם, תכניסו את הסחורה, ואת המשלוח הבא תפיצו איפה שאתם רוצים. בעודו מדבר הוציא האיש חבילת שטרות והחל לספור את הכסף.
מה רע בכך שתהיה לו בלעדיות לכמה ימים? חשבתי, הרי לא חלמנו לתגובה יותר חיובית. לקחנו את הכסף ונסענו ישר למפעל "צינומטל" ברחוב סלמה, וקנינו חומר לייצור המשלוח הבא. הרגשנו כמו בסיפור איך שרוקפלר נהיה מיליונר, בילדותו הוא קיבל תפוח, הוא לא אכל אותו, אלא מכר אותו בשוק, בכסף שהוא קיבל הוא קנה שני תפוחים מכר אותם וקנה ארבע, אחר כך שמונה, וכך הלאה, עד שיום אחד הסבתא שלו מתה, והורישה לו באר נפט. הבעיה שלנו הייתה שלשנינו כבר לא היו סבתות. תוך כדי עבודה על הלולים, תכננתי מוצר נוסף שהיה אמור להוות מהפכה בתחום ריהוט לתינוקות. זה היה הליכון, שניתן להפוך לשולחן וכסא עם פתח לסיר. גם המוצר הזה היה מורכב משילוב של מתכת, בד, ועץ. למבצע התגייסה גם רחל, שתפרה את המכנסונים להליכונים. המחסן בחצר ביתי היה למפעל תעשיה. שורות של מוצרים בצבעים ססגוניים עמדו מוכנים להרכבה. מנשה שמינה את עצמו אחראי על בקרת האיכות, (חשוב לציין שהוא שקל כתשעים קילוגרם) נהג להיכנס לכל אחד מהלולים, וכך לבחון את עמידותו, להליכונים הוא לא יכול היה להיכנס, אז הוא הסתפק בהפעלת לחץ בעזרת הידיים. סיימנו ייצור של עשרים לולים והליכונים, העמסנו כמה שיכולנו על הג'יפ, ומלאי בטחון נסענו לתל-אביב.
79
נכנסנו לחנות אחת, הצגנו את שני המוצרים היפהפיים שלנו, אבל הלקוח לא היה מוכן לשלם אפילו את מחיר החומרים, שלא לדבר על העבודה והרווח. תגובה דומה קיבלנו גם בחנות שנייה ושלישית אליהן נכנסנו, אלא ששם פגשנו סוכן מכירות, שהציע לשווק את המוצרים שלנו ברחבי המדינה, לייצר סחורה זה מקצוע אחד, לשווק אותה, זאת מיומנות שונה לגמרי, אמר האיש. בעוד אנחנו מתדיינים על המחירים והאחוזים שלו, שאל הסוכן אם הלולים יוכלו לשאת שניים או שלושה ילדים.
אין לך מה לדאוג, כל אחד ממוצרינו עובר בקרת איכות, שיכולה לעמוד בסטנדרטים בינלאומיים, אני אעשה לך הדגמה פשוטה, תוכל לעשות אותה ללקוחותיך אם השאלה הזאת תישאל, אמר מנשה תוך כדי העמדת אחד הלולים על הרצפה, הוא הרים רגל העביר אותה מעל המעקה, העביר את הרגל השנייה ועמד בתוך הלול כפי שהוא עשה עשרות פעמים בעבר.
כפי שאתה רואה זה מספיק חזק ליותר מ... הוא לא גמר את המשפט, וברעש אדיר הלול התפרק ומנשה השתרע מלוא קומתו על הרצפה, לכוד ברשת כמו דג שנשלה מהים.
למזלכם זה קרה עכשיו, כי אם זה היה קורה כשאני משווק את זה, הייתם משלמים על כך הרבה כסף. אמר האיש והלך בלי לומר שלום.
השמועה בדבר השלומיאלים שניסו לחדור לשוק הצעצועים ורהיטי הילדים, פשטה כאש בשדה קוצים, ולא הצלחנו למכור כלום מכל מה שייצרנו. במשך שנים חילקנו לחברינו שנולדו להם תינוקות, לול והליכון, ולמי שהיה לו ילד בן ארבע עד שש, גם חללית. היות ולא היו לנו מספיק חברים, תרמנו את יתרת הלולים לגני ילדים. בכך הסתיימה הקריירה שלי כחרושתן, והסתיימה גם השותפות שלי עם מנשה, שעזב את הארץ, והשתקע בארצות הברית. שם הוא עבד ברחיצת מכוניות. תוך מספר שנים הוא רכש את העסק בו הוא עבד, ומכאן הדרך הייתה סלולה לפתיחת רשת של תחנות רחיצה משוכללות. ההון שלו נאמד בכמה מיליוני דולרים, ולמרות זאת, כששאלתי אותו באחד מביקוריו בארץ אם הוא מרוצה, הוא ענה לאחר היסוס קל,
הייתי צריך להישאר בארץ, בארצות הברית החיים לא קלים.
שוב אני מובטל, אבל בינתיים הארץ התפתחה, ואחרי המתנה של שנים יש ברוב הבתים טלפון, ובעיתונים יש הצעות עבודה, קניתי שניים, את ידיעות ואת מעריב. זאת למרות שאני לא קורא עיתונים, את הדברים החשובים מוסרים במהדורות החדשות ברדיו, והכתבות על השחיתויות והפשעים רק מרגיזים אותי, אבל כאמור, במקרה הזה הייתה סיבה מוצדקת. פניתי לחברת פרסום שמחפשת תקציבאי, ובקשתי לדבר עם המנהל.
על איזה נושא אתה מעוניין לדבר איתו? שאלה המזכירה בקול רך ומלטף.
תמסרי לו שמר אברהם הררי מבקש לדבר איתו בעניין המשרה הפנויה,
תמתין על הקו אני מעבירה אותך למנהל כוח אדם, אמרה ונשמע צלצול.
האם יש לך ניסיון קודם בתחום? שאל הקול הגברי ללא כל הקדמה.
ניסיון אין לי אבל יש לי כישרון טבעי, אם רק תיתן לי הזדמנות, אתה לא תצטער. יש לי ניס...
בלי להמתין לסוף דברי, הוא טרק את הטלפון. איזה מין התנהגות גסה? ועוד מאיש שעוסק ביחסי ציבור. סיפרתי על כך לידיד, ובמקום להצדיק אותי, הוא סיפר לי את הסיפור הבא,
במסיבת חתונה, ישבו הנגנים לנוח. ניגש אחד האורחים אל הכנר,
אפשר לשאול ממך את הכינור לכמה דקות? הוא שאל.
האם אתה יודע לנגן? שאל הכנר.
אני מניח שכן, אף פעם לא ניסיתי, ענה האיש.
הגבתי לעוד כמה הודעות, ובכולן קיבלתי את התשובה המוכרת, אל תתקשר, אנחנו כבר נודיע לך אם נהיה מעוניינים. אבל כשהתקשרתי בקשר למשרה פנויה לתפקיד שמאי רכב, הוזמנתי לפגישה אם מנהל האגף. זה היה תפקיד שהתאים לי כמו כפפה ליד. אחרי הכל, היה לי ניסיון עשיר במכונאות, החל באופנועים, ועד לרכב כבד. לבשתי את מיטב בגדי, והתייצבתי לפגישה בדיוק בשעה שנקבעה, אישה בגיל העמידה, לבושה באלגנטיות הזמינה אותי לשבת.
תשתה משהוא? שאלה המראיינת שלי בחיוך מלבב, מזכירתה הביאה שתי כוסות קפה.
ספר לי על הניסיון המקצועי שלך, אמרה המנהלת בחביבות, כאילו היינו חברים קרובים.
80
מעודד מיחסה החם תיארתי את שפע העבודות בהם עסקתי. ככל שהוספתי תיאורים נמוג החיוך מפניה. מדוע פיטרו אותך מכל כך הרבה מקומות? האם יש אפשרות שתחזיק מעמד במקום אחד? היא שאלה בציניות, אתה לא צריך לענות, אני כבר קלטתי את התמונה.
סימנתי עוד מספר מודעות במדור משרות פנויות, אבל התחלתי לאבד תקווה להתקבל לתפקיד רציני, לא רציתי לחזור לעבודה במוסך, ללבוש סרבל מלוכלך, לחזור הביתה עם ידיים שחורות מגריז, ועבור איזה שכר, אבל מצד שני, הייתי צריך לפרנס את המשפחה, אז פניתי ליענקלה פיונטק, שפרש ממוסך "דן" ופתח מוסך פרטי. קיבלתי ארגז כלים וחזרתי לעסוק במקצועי המקורי. בשעה ארבע נעלתי את שולחן העבודה והלכתי להחליף בגדים. שמתי לב שהייתי היחיד בחדר ההלבשה. למחרת כשסגרתי את ארגז הכלים, הבחנתי במבטים המשתוממים של העובדים סביבי. בסוף השבוע עמדתי בתור לקבלת המשכורת. יענקלה ישב מאחורי השולחן וחילק לעובדים שקיות נייר חומות. כשהגיע תורי, הוא אמר לי לחכות, אני רוצה לדבר איתך, הוא אמר. מה הסיפור הזה שאתה עוזב את העבודה באמצע? הוא שאל כשנשארנו לבד.
אנחנו אמורים לעבוד שמונה שעות ביום, עניתי מחייך, תיאודור הרצל, בספרו אלטנוילנד הציע יום עבודה של שבע שעות.
הוא הושיט לי שקית עם המשכורת שלי, אתה מפוטר, אתה יכול לעבוד אצל תיאודור הרצל.
נכנסתי למכונית האוסטין שלי ונסעתי הביתה, בדרך עקפה אותי מכונית מפוארת, והנהג סימן לי לעצור בצד. שמי אריאלי, אני רוצה להשתמש במכונית שלך לסרט פרסומת, הוא אמר.
אני מצטער, אבל היא זקוקה לתיקון, אחרת היא לבטח תתקע, עניתי.
כמה צריך לעלות התיקון? שאל אריאלי.
אני משאר שזה יעלה לפחות מאה לירות, עניתי. חשבתי שאני סוחר ממולח.
אתן לך מקדמה של מאה לירות, ובתום הצילומים, אוסיף עוד מאה, סיכמנו?
לחצנו ידיים, שיפצתי את המנוע, והבאתי את המכונית לתחנת הדלק על כביש החוף, ליד רמת אביב. הסרטון היה עבור חברת "דלק" והשחקן שהיה אמור להיות הנהג, היה יעקוב בודו. כל שהיה עליו לעשות, זה לנהוג כמה מטרים בקו ישר, להסתובב אל המצלמה ולומר דלק דלק, אבל בכל פעם שהשחקן שלנו שחרר את המצמד, המכונית זינקה ממקומה, בודו נבהל, לחץ על דבשת הבלם, והמנוע כבה. לאחר כמה ניסיונות כושלים, הבמאי התייאש וביקש ממני לשמש כפיל. הלבישו אותי, שמו לי פאה, וצילמו אותי בקטעים בהם המכונית הייתה בתנועה. בסוף היום אריאלי שילם לי מאה לירות עבור המכונית כמוסכם, ועוד מאה עבור השתתפותי בסרט. זה היה המפגש הראשון שלי עם תעשיית הקולנוע. אחרי כמה חודשים שוב פנה אלי אריאלי, ורצה שוב לשכור את המכונית לסרטון נוסף. לצערי לא יכולתי להיענות לבקשתו, כי המכונית יצאה לגמרי מכלל שימוש. אחרי שצילמו את הסרטון, נסעתי עם רחל, דרור, ועוד זוג חברים, אי-בי ושושנה שכל אחד מהם שקל כמאה קילו, לטיולים ברחבי המדינה. כמעט לא הייתה נסיעה שלא קרו בה תקלות בדרך. באותם מקרים שהנסיעה עברה ללא צורך בתיקון כלשהו, היינו ממש מופתעים. אני פיתחתי עם הזמן מערכת יחסים עם האוסטין שלי, הכרתי את רוב השיגעונות שלה, אחת התופעות קשורה במשאבת הדלק החשמלית שלה, שהייתה מפסיקה לפעול סתם כי בא לה. המשאבה הייתה מורכבת מאחורי לוח המכוונים, וכשהייתי שומע את המנוע מתחיל להשתעל, הייתי נותן בעיטה בנקודה מסוימת ליד מד המהירות, והכול הסתדר.
זה מזכיר לי מצב דומה בסרט עם המפרי בוגרט, וקטרין הפבורן, הם בורחים מהגרמנים בספינת הדייג של בוגי. לסרט קראו "מלכת אפריקה" כשם הספינה. גם שם המנוע היה מתחיל להשתעל ומאיים להשתנק. בוגי (אני קורא לו כך כדי להדגיש שאנחנו מאותה ברנז'ה) היה מכה בפטיש בנקודה מסוימת והמנוע היה מתאושש. כשקטרין שאלה אותו מדוע הוא לא מתקן את זה, הוא ענה שזה חלק ממערכת היחסים שלו עם ספינתו, והוא לא רוצה לקלקל אותם.
תקלה נוספת הייתה במתנע, הוא נשרף כליל ולא ניתן היה להשיג כזה אצל אף אחד מסוחרי החלקים המשומשים. על חדש אין מה לדבר, להזכירכם שמדובר במכונית בת שלושים.
81
למזלי היצרן לקח את האפשרות הזאת בחשבון, והייתה למכונית מנואלה קבועה בחזית, שאפשרה התנעה ידנית, כשהופעל המנוע, היה קפיץ מחזיר את המנואלה למקומה. זה היה פיתרון מאוד מוצלח, עד שהקפיץ נשבר, והמנואלה הייתה מסתובבת בשעת נסיעה כמו מדחף (פרופלור) של מטוס. זה כמובן לא הפריע לי להמשיך לנסוע, אפילו כשהתקלקל המצמד (קלאץ') לא נכנעתי, ופשוט דחפתי את המכונית, ותוך כדי ריצה שילבתי מהלך וקפצתי פנימה תוך כדי נסיעה. בהמשך החלפתי הילוכים על ידי התאמת מהירויות. היה אפילו פרק זמן שלא השגתי צמיג להחלפה ונסעתי על החישוק, חיכוך המתכת בכביש היה כל כך רועש ששמעו אותי נוסע ממרחק של מאות מטרים. ילדים היו רצים אחרי וצוחקים על הגרוטאה המוזרה והרועשת הזאת. יום אחד נסעתי עם רחל לקונצרט בתל אביב, בדרך שמענו רעש כמו מהלומת פטיש כבד, והמכונית כבתה. דחפתי אותה לצד הדרך, ופתחתי את מכסה המנוע. אחד התלתלים (זהו החלק המחבר את הבוכנה לארכובה, הציר שהופך תנועה קווית לסיבובית. ) פרץ החוצה דרך הדופן. (תופעה שלא רשומה בספרי ההיסטוריה של המכונאות.) עצרנו מונית והגענו לקונצרט בזמן.
אתה רואה כמה צדקתי כשאמרתי שצריך לצאת בזמן. אמרה רחל כשהתיישבנו באולם. אף פעם אין לדעת מה מחכה לנו בדרך.
מאז ועד היום, כשאנחנו יוצאים לפגישה או לבילוי, רחל מאיצה בי להתלבש שעתיים לפני השעה היעודה.
למחרת הזמנתי גרר שהביא את המכונית הביתה, והכנסתי אותה לחצר בתקווה שביום מהימים, כשיהיה לי את הזמן והכסף, אוכל להחזיר אותה לתקינות. אבל לדרור ואיתן בן אחותי, היו תכניות אחרות. לאיתן הבטיחו שלכשיגדל יהיה פועל, וכדי לעמוד בהבטחה, הוא התאמן מבוקר עד ערב בעבודה עם פטיש ומסמרים. לא עבר הרבה זמן, וכל העצים בגינה היו מעוטרים בראשי מסמרים, עד לגובה שהוא היה מסוגל להגיע. את יכולתו המיוחדת הוא ניצל לשם ניתוץ כל מה שניתן במכונית. דרור בוודאי פיקח על ביצוע המשימה. כשחזרתי הביתה ביום בו הם ביצעו את מה שדרור הגדיר, תיקון האוטו, שקלתי בכובד ראש איזה עונש להטיל על דרור.
אבל כשהוא אמר לי בשמחה, אבא תראה איזה יופי תיקנו את האוטו,
לא מצאתי בליבי לנזוף בו. את המכונית "המתוקנת" מכרתי בפרוטות, לבית ספר לנהיגה. מיותר לציין שאילו היא הייתה ברשותי היום, היא הייתה שווה הרבה כסף.
היות ופוטרתי מהמוסך של ינקלה פיונטק, ולא יכולתי לעבוד אצל תיאודור הרצל כפי שהוא הציע, סרקתי שוב את מדור הצעות העבודה בעיתונים, וכך הגעתי לחנות "דקור" בתל אביב, שבעליו חיפשו דקוראטור. האמת היא, שלא היה לי מושג מה מהות המקצוע הזה, אבל הניסיון הרב שרכשתי בעבודות שיפוץ, נטע בי בטחון. כשניכסתי לחנות פגשתי את הבעלים וגבר צעיר שהכין ארגז כלים לקראת ביצוע העבודה לאותו יום.
פרל, בעל החנות, היה יקה בגיל העמידה פלוס, שהייתה לו באופן קבוע הבעה כעוסה. קרליץ שותפו, היה איש קטן קומה, שדיבר במבטא ארגנטינאי כבד, וחיוך תמידי היה נסוך על שפתיו.
איפה אתה גר, מה המצב המשפחתי? יש לך ילדים? יש לך ניסיון בעבודה הזאת? שאל קרליץ.
במהלך החקירה הסתובב פרל בחוסר סבלנות .
האם סיימת את העניינים הפורמאליים? הוא שאל את שותפו, ואותי הוא שאל אם אני יכול להתחיל מיד בעבודה. בלי להמתין לתשובה הוא הורה לעובד שלו להכניס אותי לעניינים. בדרך לבית הלקוח סיפר לי הבחור שזהו יומו האחרון בעבודה הזאת, והם חיפשו לו מחליף בצורה נואשת. התברר שהעבודה הינה פשוטה ביותר. מדובר בהרכבת מסילות מעל החלונות, ותליית וילונות. הגעתי הביתה בשעת ערב מאוחרת.
איפה היית כל היום? יש לך בכלל מושג כמה דאגתי? שאלה רחל בקול רועד ועיניים דומעות. למה אתה לא מרים טלפון כשאתה רואה שתתעכב?
ככה את מקבלת את בעלך אחרי יום עבודה קשה? עשיתי מאמץ להישמע עליז, רציתי להפתיע אותך עם הידיעה שהתחלתי היום קריירה חדשה, וזאת התגובה שאני מקבל.
היא צדקה כמובן, הייתי צריך להתקשר, אבל הייתי כל כך שקוע בעבודה ששכחתי שיש לי אישה ובן, ויותר מזה, שרחל בהריון, ועומדת ללדת ממש בימים אלה.
82
ואכן כעבור מספר ימים, כשעבדתי בביתה של לקוחה היא קראה לי לטלפון.
זה היה קרליץ. תתקשר לחמותך, היא אמרה שלאשתך התחילו צירים, תמסור לבעלת הבית שאני מגיע עוד מעט לגמור את העבודה.
כשיצאתי לרחוב פגשתי את קרליץ מחנה את רכבו.
קח את האוטו שלי, תשתדל להחזיר לי אותו לפני סוף היום.
נסעתי הביתה במהירות, ופגשתי את רבקה ויצחק, הוריה של רחל נרגשים, כמעט היסטריים.
קח אותנו מהר לבית היולדות, רחל עוד עלולה ללדת בדרך.
בבית היולדות הכניסו את רחל לחדר, וטרקו את הדלת בפניה של רבקה שניסתה להיכנס איתה. בפרוזדור ישבו כמה נשים מבוגרות (באותו זמן הן נראו לי זקנות) גבר צעיר פסע הלוך ושוב, מעשן סיגריות בשרשרת. שתי נשים תיארו בפרטי פרטים איך הן ילדו את בניהן. הדלת נפתחה ורבקה זינקה ממקומה כדי לקבל את הבשורה.
מזל טוב, יש לך נכדה בריאה ויפה, אמרה האחות לאחת משתי הנשים וקטעה את הוויכוח מי מהן סבלה יותר בזמן הלידה.
מה עם רחל הררי? שאלה רבקה, היא עוד לא ילדה?
אני מציעה שתיסעו הביתה, זה עוד ייקח הרבה שעות עד שהיא תלד. אמרה האחות .
החזרתי את המחותנים הביתה, וחזרתי לתל-אביב להמשיך בעבודה. קרליץ בדיוק סיים לתלות את הווילון האחרון כשהגעתי.
חמותך שוב התקשרה, תתקשר בחזרה, היא נשמעה מאוד נרגשת.
כאן המקום לציין שרבקה הייתה אישה מאוד רציונאלית, אבל בנושא אחד היו לה כוחות על. לפי כמה סימנים, שרק היא הייתה מסוגלת להבחין בהם, היא ידעה לקבוע בוודאות את מין הילוד. וזאת הרבה לפני שהמציאו את האולטרא סאונד.
יש לנו בת! הכריזה חמותי בהתלהבות עוד לפני שהספקתי להזדהות בטלפון. אמרתי לכם שזאת תהיה בת, בוא תיקח אותנו לבית היולדות, אנחנו רוצים כבר לראות את הקטנה.
רציתי להגיד לה שהבת היא של רחל ושלי, ובשבילה היא נכדה. אבל מצד שני, לא רציתי לצנן את התלהבותה, בעיקר אחרי שהיא צדקה בעניין מין התינוק שייוולד.
בואו ניפגש בבית היולדות, אני בלי מכונית. אמרתי ויצאתי לדרך.
בבית היולדות פגשתי את הוריה של רחל מדוכאים כאילו קרה אסון.
מה קרה, התינוקת לא בסדר? שאלתי בדאגה.
אין תינוקת, רחל עוד לא ילדה. נפלה טעות, יש כאן יולדת בשם רחל הדרי, היא זאת שילדה.
אחרי כמה שעות המתנה יצאה אלינו המיילדת, מזל טוב, יש לכם בן בריא ויפה.
הוא אכן היה תינוק שמנמן ויפה. היה לנו ויכוח בקשר לשם שניתן לו, הסבא רצה שנקרא לו צבי על שם אביו, מה רע בשם צבי? הוא שאל כשהוא קלט שיש התנגדות מצד בתו.
ראשית, זה שם מיושן, ושנית, אני לא חושבת שילד צריך לשמש אנדרטה לאבותיו.
זאת הייתה אחת הפעמים הבודדות שרחל התעמתה עם הוריה, את הוויכוחים היא העדיפה לשמור בשבילי. בסופו של דבר, הצלחנו להרגיע את הרוחות עם נימוק שהעופר הוא הצאצא של הצבי.
באותם ימים פשטה אופנה חדשה בארץ, לצפות קירות בטפטים. כשהציעו למעבידים שלי להרחיב את פעילותם ולהוסיף מכירה והדבקת טפטים, הם התנגדו נמרצות בטענה שזה לא מתאים לתנאים אצלנו בארץ. הלחות והחום יהפכו את החלל מאחורי הנייר למקום אידיאלי לחרקים ולהיווצרות עובש. הם כמובן צדקו, אבל מי יכול לעמוד מול כוחות האופנה? כשהם ראו שנפתחות חנויות טפטים כמו פטריות אחרי הגשם, הם מהר הצטרפו לטרנד.
בבוקר נהג פרל לקחת אותנו, כלומר אותי ואת העוזר שהם גייסו, ברכבו למקום העבודה, הוא היה מציג אותנו בפני המזמין, בדרך כלל זאת הייתה גברת, מראה לנו את הקירות שיש לצפות, ומשאיר אותנו שם עד שהיינו מתקשרים להודיע לו שסיימנו. זה היה כמעט כל יום בשעת ערב מאוחרת.
83
הוא היה בא, מסיע אותנו לחנות, שם היינו משאירים את כלי העבודה, ואם השעה הייתה כבר ממש מאוחרת, הוא היה לוקח אותנו ברכבו הביתה. בסוף החודש ציפיתי שהשעות הרבות שאנחנו עובדים, יקבלו ביטוי במשכורת, אבל כשדיברתי על כך, הסתכלו עלי שני הבוסים בתימהון, לימדנו אותך מקצוע חדש, ואתה דורש יותר כסף? אנחנו חשבנו לדרוש שתעבוד תקופה מסוימת ללא שכר, אמרו שניהם במקהלה, כאילו למדו את הטקסט בעל פה.
תודה רבה, אבל אם כך, תצטרכו להעניק את ההזדמנות הזאת למישהו אחר, אני את הלימודים שלי השלמתי, עכשיו אני צריך לפרנס משפחה. באותו רגע רציתי להתפטר.
תירגע, זו רק ההתחלה, עם הזמן, העבודה תלך יותר מהר ובפחות מאמץ, אז גם נוכל לשלם לך יותר, אמר פרל, בינתיים קנינו מכונית שתעמוד לרשותך במשך כל השבוע, זה שווה יותר מתוספת של כמה לירות למשכורת.
מה זאת אומרת במשך השבוע? שאלתי בתמימות.
בשבת אני צריך את האוטו בשביל הבן שלי, אמר פרל.
היה בזה שיפור תנאים מסוים, ולמען האמת, במוסך הרווחתי הרבה פחות, כך שסיכמתי לעצמי שאני צריך להיות מרוצה. המכונית הייתה סוסיתא מסחרית, מהסוג שסיפרו עליה, שנהג שהיה בדרך לאילת ירד ממנה לכמה דקות, וכשחזר גילה שגמלים אכלו את המרכב, (בודי, בעברית מדוברת.) ברבות הימים באמת השתפרתי בעבודה, ושוב גברה בי ההרגשה שאני לא מתוגמל כראוי. התסכול גבר עוד יותר כשפגשתי מדביקי טפטים אחרים שהרוויחו כפליים ממני ואף יותר. הפעם פניתי לפרל כי חשבתי שמול אחד מהם יהיה לי יותר סיכוי, ואמרתי לו שאני מקופח יחסית לעובדים אחרים באותו תחום. הוא נתן לי נאום ארוך שעיקרו טענה שהם לא מרוויחים כל כך הרבה כמו שאני חושב.
Suma sumarum, (שפירושו בלטינית, בשורה התחתונה), לא נשאר לנו כמעט רווח מכל הפעילות הזאת. הוא אמר.
פרל היה מאוד גאה בידיעת הלטינית שלו, אני חושב שזה הסתכם בשתי המילים האלה, כי הוא חזר עליהם בכל הזדמנות. באותו יום שישי, אחרי שקיבלתי את משכורתי, הנחתי את רישיון הרכב ואת המפתחות על השולחן.
מה קרה? שאל פרל, יש בעיה?
כן, עניתי, אני לא רוצה שתפסידו כסף בגללי, אני מאחל לכם הצלחה, אבל בלעדי, אני אסתדר בעצמי. הסתובבתי ויצאתי מהחנות.
למחרת קניתי מכונית מסחרית קטנה, זה היה סיטרואן דה שבו, (בתרגום חופשי לצרפתית, שני סוסים) אצלנו קראו להם פח-נוע. קניתי גם את מעט הכלים הדרושים, פניתי לכמה חנויות טפטים, הודעתי להם שאני זמין לעבודה. למחרת היו לי כבר שלוש הזמנות. זה היה למעשה המפנה במצבנו הכלכלי.
בשעתו פרל צייד אותי ואת שמעון העוזר שלי בחלוקים לבנים, הוא הסביר שכך נהוג באירופה, ואכן ראיתי שזה עושה רושם על הלקוחות. קניתי לי ולשמעון שפרש אף הוא מהעבודה אצל פרל וקרליץ והצטרף אלי, חלוקים לבנים, ותוך זמן קצר יצא לנו מוניטין של הדוקטורים להדבקת טפטים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
