פורומים » סיפור שכתבתי

כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.

• לפני 12 שנים ו-11 חודשים פֹה לנים פולנים מרטין

  בבוקר יום שבת, יצאתי מחדרי הלום שינה. ישנתי כמו תינוק. קמתי כל שעה, ובכיתי. כאילו שזה לא מספיק, אמא הטילה עליי את הפצצה שאנחנו נוסעים היום לסבתא גניה.
  כדי להסביר למה אני לא מתלהב לבקר אותה, הנה סקירה קצרה עליה: סבתא שלי, שקוראים לה אוגניה או גניה, היא יותר פולנייה מהפולניות בפולניה. היא פולנית, חולנית, קולנית ושמאלנית. וזה לא שיש לי משהו נגד פולנים, אני לא שונא אותם יותר מאשר אף עדה אחרת. "רוסים, מרוקאים, ערבים. כולנו יהודים!", אומרת אימי, "אי אפשר להכליל, בגלל שכל הכללה היא לא נכונה". המשפט הזה הוא פרדוקסלי, כי אז גם ההכללה הזאת היא לא נכונה.
  במקרה של סבתא, אפשר להכליל חופשי. היא הפולנייה הקלאסית, שעושה תמיד קטע "רגשי". כשהיא רוצה לשבת, היא אומרת: "אז אני אעמוד". כשרציתי שהיא תפסיק עם הפסיכולוגיה ההפוכה, אז ביקשתי ממנה להמשיך איתה. בגלל אנשים כמוה, אומרים שעל פולנים אין בדיחות, הכל אמת. בסך הכל, אני די מרחם עליה. היא בודדה מאז שסבא שלי נפטר. היא אומרת שהוא מת, והיא נפטרה ממנו. אפילו ביום האחרון שלו היא לא נתנה לו לאכול, כי האוכל היה שמור ל"שבעה". לפחות אני יודע שהוא בגן עדן, כי בגיהנום הוא כבר היה. בעצם, הוא נמצא בגיהנום, כי לעומת החיים שלו זה גן עדן. סבתא מתכוננת למוות מהיום שנולדה. היא התחילה ללמוד אנגלית, כי שמעה שבגן עדן מדברים אנגלית. אם היא תגיע לגיהנום, פולנית היא כבר יודעת. ברור למה אבא שלי, הבן שלה, יצא עצבני. הוא יכול להיות כוכב המחזמר "קריז", או הסרט "מהיר חימה ועצבני". פעם הוא ניסה להוציא את הראש מהחלון הסגור, ושבר אותו. אז הוא האשים אותי בזה שסגרתי את החלון, ואת אמא שלי בזה שהיא ניקתה אותו כל כך טוב. אמא מתנחמת בעובדה שלפחות אמא שלו לא יצאה דומה לו.
  הצעתי שנביא את האוכל בעצמנו, כי משום מה, דווקא היום לא מתחשק לי לאכול רגל קרושה וגפילטע פיש. דורי הסביר שכל העניין הוא שסבתא תבשל. היא כבר תנוח בקבר.
  אמא ציוותה עליי להתקשר להודיע לה שאנחנו באים, אבל סירבתי, על אפה ועל חמותה. דורי שאל אותי אם להגיד לאבא שאני לא רוצה להתקשר, ושהוא יעשה את זה. נכנעתי לסחיטה, אבל הבנתי שאני אצטרך להמתין עשרה צלצולים עד שהיא תענה, כי היא רוצה שיחשבו שיש לה בית גדול.
  לאחר עשרה צלצולים נשמע קולה של סבתא.
  "שלום, גדינק'ה", בירכה, "יפה שנזכרת בי. בדיוק ישבתי לי פה לבד, וחשבתי למה הנכדים שלי לא באים אליי כבר חודשיים. אין צורך שתבואו, אני בסך הכל סבתא זקנה, בודדה וניצולת שואה. אני פשוט אשב לי בחושך, ואראה טלוויזיה או משהו. אבל אם אתם בכל זאת באים, אל תשכחו לצלצל בפעמון עם המרפק. אתם הרי לא תבואו בידיים ריקות, נכון?".
  בשעת צהריים, הגעתי עם אבא, אמא ודורי לבית סבתא, הנמצא בתל אביב ברחוב קר-לי-בך. על דלת הבית היה רשום: "פֹה לנים פולנים". סבתא פרצה את כל מנעולי הדלת, ופתחה אותה.
  "שלום, גדי!", צבטה בלחי של דורי, "שלום, דורי!", צבטה בלחי שלי. הבחנתי בכך שסבתא השתזפה. ככה זה כשכל ההלוויות בשעה שתיים בצהריים.
  התיישבנו לאכול. גניה הכינה חמש קציצות גפילטע פיש, בדיוק לחמישה אנשים. לאחר ששמה לי קציצת דג בצלחת, שאלה אם לשים לי גפילטע פיש, כי אני אוהב את זה. אמא לא הבינה למה סבתא אמרה לי: "אתה אוהבת זה". התוודיתי שאני לא ממש אוהב, ואוגניה טענה שאף פעם לא טעמתי. לפני רגע היא אמרה לי שאני אוהב את זה, ועכשיו את אומרת שלא טעמתי. ביקשתי ממנה לשים לי רק את הגזר שלמעלה, כי הוא בריא לעיניים. אמא אימתה שהיא עוד לא ראתה ארנב עם משקפיים. "זה בסדר, לא נעלבתי", נעלבה סבתא, "אצלנו בשואה, אנשים היו הורגים בשביל חתיכת אוכל". הערתי שאם היהודים בשואה לא אכלו, אז איך הם סבלו מגאזים?... דורי ציין שגם אני סובל מגאזים, אבל פסלתי בטענה שאני דווקא נהנה מזה.
  דורי התאכזב שכל כך מתאים לי לספר בדיחות שואה בבית של ניצולת שואה, שלא מדברים על חבל בבית התלוי, ושאני אהרוג את אמא שלי בשביל בדיחה. גיליתי שגם בשביל פחות. סבתא ציינה במרירות שאם סבא שלי היה חי, הוא היה מתהפך בקברו, ושנראה מה הייתי אומר אם היית חי כמוה באותה תקופה בוורשה, שזאת עיר שראתה מלחמה.
  "אז לכן קוראים לה War-saw?", הפלאתי בחידוד.
  אמא התנחמה בכך שאני לפחות מצחיק, ודורי מיהר לסייג שאני לא מקורי. תמיד הוא יטען שהוא מקורי, ואני לא. אפילו אם אני אגיד בדיוק את מה שהוא אמר, הוא יגיד שאני לא מקורי...
  
  

  ---

  הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה

  כותרת התגובה:
  תוכן התגובה:

  * אנא שים לב: מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך. הקפד שלא לפגוע באחרים בהודעתך.