בפעם האחרונה שהוא היה שם, שיחק לו המזל. האל אוהב את הטיפשים, הבין אחר כך. הוא נע בשטח כאילו בטעות הוצב שם, ולא לו הייתה המלחמה. כנטע זר נע מעמדה לעמדה, תר אחר שביבים של ציביליזיציה אזרחית שיזכירו לו ולו במשהו את שהיה רגיל אליו מהבית. הוא בנה לו מזווה, ומילא אותו במזון, ותכנן לעצמו תכנונים על העברת הזמן במוצב. שגרת היום הייתה פשוטה. הוא קם עם בוקר לעמדה, לשמירה קצרה על הקשר, בעוד הקפה התחמם בשקט. היו עושים לו כבוד, ונותנים לו לשתות מן הראשונים כוס מלאה בקפה שחור ובוצי, כבוץ בו היו שרויות נעליו. ההנאות הקטנות של החיים - חשב, בעודו נשען על המתכת הקרה שותה מלוא חיכו קפה מר ומתוק וחולי בעת ובעונה אחת. למי שהיה בעל קשרים היו נותנים סוכר. למי שלא - לא. אספקה כבר לא זרמה למקום מזה שבועיים, ועל המעט רבו רבים מיחידות אחרות. אחרי הקפה, התחיל לעבוד, בשגרה איטית ומייגעת, וללא כל יכולת אמיתית לעזור. מהבוקר כבר חשב כמו כולם על הצהריים, ובצהריים חשב על הערב וחוזר חלילה. מה ניתן לאכול כשאין משהו אמיתי לבשל?
לפעמים שיחק המזל והוא מצא איזה ירק טרי בשדות שבחוץ. אמרו לו שזה מסוכן, ההסתובבות הזו, חשוף. אז אמרו. מה יותר מסוכן - כדור תועה או נפש תועה המחפשת שיוך ולא מוצאת את מקומה במוצב? אז הוא לא הבין שכדור - תועה או לא, הוא הרבה יותר מסוכן.
כשהלילה ירד, הקור והחושך השתלטו על הכל. הוא התכרבל על מדף מברזל וניסה להרדם, מקלל בכל פעם שנורה מטח נוסף מהעמדה בה שהה, ומנע ממנו את השינה אליה כמה כל כך. חשב מדי פעם על הבית, ידע שהוא לא יכול ואין לו איך להתקשר. התגעגע. כמו כולם. כמו שהתגעגעו אליו. לפעמים דיברו על זה. שיחות של אחד על אחד, וכל אחד ספון על מדף ומתוך מגירה מעלה מחשבות אחרות, חשובות, ממלאות. לרגע מצאו עניין בשיחה.
זכרון ישן של מציאות הזויה שפעם הוא היה חלק ממנה. ועכשיו - הוא רואה את הכל מרוחק, במסך הקטן. ויודע כי לפעמים, צו השעה יכול להתגבר על הכל, ופתאום ימצא את עצמו שוב שם.
ומשהו כן קורא לו להתבודד שם - לבד - בין הרי החול, ושדות נטושים, מוקף בגברים מתגעגעים, מזוקנים ומאובקים, שהתקבצו שוב יחד - כי צריך. כי אמרו. כי קראו. והוא לא באמת חלק מהם. אבל הוא איתם. והוא לא כמוהם, אבל הוא שם, בשבילם. כדי לעזור. כי צריך. כי אמרו. כי קראו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
