פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 462 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-10 חודשים פביולה zOnko
פביולה היא האשה שיושבת על הספסל שמול האגם ומסתכלת בהשתקפות הירח במים משעה אחד ארבעים עד שתיים לפנות בוקר כל לילה שבין שבת לראשון.
אחרי כמעט שנה שלמה שראיתי אותה כל שבוע באותו מקום, אזרתי אומץ והתיישבתי לידה. ישבנו בשתיקה מהסוג היפה, צופים בתנודות המים הרכות של האגם. דקה לפני שתיים, פביולה הסתובבה והביטה ישירות לתוך עיני. היא לא מצמצה אפילו פעם אחת. בשתיים בדיוק היא קמה בלי לומר מילה והתרחקה לכיוון האפלה. מבט עיניה עדיין צרוב במוחי. וממבט עיניה, נפרס לפני כמו מגילה כל סיפור חייה.
פביולה בת עשרים וארבע. שיער גלי שחור משחור שמגיע עד לאמצע הגב , למעט פס צבעוני בצד שמאל ליד האוזן שמתחלף בהתאם למצב הרוח שלה באותו שבוע. היא לא גבוהה ולא נמוכה, משהו באמצע. היא שוקלת חמישים ושתים קילוגרם ומאתיים גרם. עיניים בצבע חום דבש שמהפנטות אותך וחיוך שוכבש אותך סופית.
פביולה עובדת כמוכרת במזנון שליד הפארק הכי גדול בעיר. היא עובדת שם מאז שהייתה בת שבע עשרה. היא אוהבת להסתכל על התנהגותם של אנשים בין המדפים העמוסים במזון, איך הם מתייחסים לילד שלהם, איך הם מעבירים בלחש רכילויות עסיסיות לקונה אחר. פביולה שמה לב לפרטים הכי קטנים, מי בודק את התאריך שעל החלב לפני שהוא קונה, מי שם את הכסף על הקופה ומי מושיט לה אותה ביד, מי תמיד מדבר בפלאפון ומי תמיד ממהר, מי שמשלם תמיד סכום מדויק, כולל אגורות, כדי שהיא לא תצטרך לעבוד קשה. עשרות אנשים הכירו את פביולה. לפעמים אנשים היו נכנסים לא כדי לקנות דברים, רק להיות עם פביולה. כולם היו יודעים שאם אתה עצוב או משהו מטריד אותך, או אם אתה סתם משועמם ובא לך להעביר את הזמן- אתה יכול לפנות אליה. במבט אחד, בלי שתאמר מילה, היא הייתה מזהה שיש בעיה, היא הייתה מחייכת אליך, שואלת, מתעניינת, מביאה טישו במקרים שצריך. היית רואה בעינייה שבאמת אכפת לה, שהיא אוהבת אותך אהבה ללא סיבה וללא תנאי, ושהיא רוצה בכל מאודה שיהיה לך טוב. אחרי שהיית נרגע ופורק הכל, היא הייתה מייעצת לך, מביאה מספר טלפון של מישהו שיכול לעזור, לפעמים, באה בעצמה בסוף המשמרת כדי לעשות מה שהיא יכולה, או כדי לשמוע עוד. ידה העדינה הייתה נוגעת על כתפך בעודה מדברת, והייתה הופכת את הכל לפחות שחור. אם היית מגיע סתם כדי לדבר ולהעביר את הזמן, פביולה הייתה יושבת איתך וצוחקת על אירועי היום, מדברת בהתלהבות בלתי פוסקת על נושאים בוערים בחברה ופותרת איתך את התשחץ והסודוקו היומיים בעמוד האחורי של העיתון. לא היה אדם שנכנס למזנון ולא יצא משם יותר רגוע ומחוייך ממה שנכנס.
פביולה לובשת כל יום ג'ינס צמוד וחולצה קצרה, בדר"כ שחורה או לבנה, ונעלי אולסטאר סגולות, ותיק צד בצבע כחול עמוק. היא האמינה שהסתר חיצוני מבליט את היופי הפנימי, ולהפך. אז היא לא הלכה עם מכנסונים קצרים או גופיות עם מחשוף עמוק. באירועים מיוחדים היא פותחת את הארון ולובשת את השמלה האדומה עם נעלי העקב הלבנות הגבוהות. האיפור והאודם שלה היה משתנה כל יום, והלק שהייתה שמה על ציפורניה תמיד גרם לגברים לחייך חיוך קטן בזווית הפה ולבנות העשרה להתלהב ולצרוח ולשאול ולנסות ולרוץ לחנות הקוסמטיקה שבקניון.
פביולה הייתה גרה בדירת שני חדרים. לא היה בה הרבה. בחדרון היה שולחן עבודה, מחשב ניד וזוג רמקולים עצומים. פביולה הייתה שומעת בעיקר רוק כבד ומטאל. אבל לא את המטאל של היום, עם כל הצרחות החסרות משמעות. היא הייתה שומעת את הלהקות מטאל של פעם, שהביאו לנשמה שלך רגש שאיש לא מסוגל להסביר במילים, גרמו ללב לפעום בקצב שונה והמנגינה עדיין הייתה מהדהדת במוחך שעות אחרי שהשיר היה מסתיים. לפעמים היה שומעת את הפופ המודרני ורוקדת לעצמה בהתלהבות, צורחת כמו ילדה קטנה בהופעה של בריטני ספירס. צמוד לחדר הזה היה שרוקלחת. החדר השני כלל מטבחון קטן, שני מדפים עמוסים בספרים שהחליפה מדי פעם בספרייה העירונית ומיטה זוגית. היא אהבה את הדירה שלה. בכל קיר בחדר היה נוף אחר, ושהיא הייתה שוכבת על המיטה היא הייתה יכולה לדמיין שהיא במדבר עצום, או בשדה מלא פרחים צבעוניים, או בשקיעה מול הים, או בין עשרות בניינים ומאות אנשים בעיר הומה ושוקקת חיים. על התקרה היות מצויירים אלפי כוכבים, וכשהיא הסתכלה למעלה היא הייתה מדמיינת שהיא שוכבת לצדו של אהוב ליבה ומביטה איתו בכוכבים.
אבל פביולה הייתה לבדה. היא לא הסכימה לעצמה להתאהב. היא הבטיחה לעצמה שהיא לא תיתן לזה לקרות. היא לא תהיה זו שתתן את כל ליבה למישהו ובסוף תשבור לשניהם את הלב ותגרום להם סבל רב. היא לא יכולה להרשות על עצמה לסמוך על מישהו במאה אחוז, ואם לא סומכים על הבן זוג במאה אחוז, אז מה זו אהבה? היא לא יכולה להרשות לעצמה להיפגע ולא יכולה להרשות לעצמה לפגוע. אז היא חיה ממחמאה למחמאה, מחיוך ביישני שאדם שלח אליה בשעה שהניח שקית חלב על הדלפק, מצחוק של ילד, מיד מלטפת. לפעמים היא הייתה מביאה בחור ללילה, אך ביום שאחרי היה ברור לשניהם שזה לא יימשך. שזה לילה אחד ותו לא.
לפביולה אין משפחה. ההורים שלה גירשו אותה מהבית בגיל חמש עשרה אחרי שהם ראו דם על הכרית שלה וגילו שהיא חותכת ורידים. הם לא רצו בת משוגעת, כמו האנשים בקבוצה שיושבת בסמטה המכוערת של העיר. אז היא יצאה מהבית ולא חזרה לשם לעולם. גם הוריה לא באו לחפש אותה מעולם. וזה כל מה שיש להגיד על המשפחה של פביולה.
בכל יום שלישי, בשעה שבע בערב, פביולה הייתה הולכת לבית אבות. הרבה בני אדם הולכים להתנדב עם ילדים, ואף אחד לא שם לב, שמשאירים את הזקנים מאחור, נותנים להם להירקב בבדידותם למוות בימיהם הספורים.
פביולה לא עשתה הרבה. היא לא חילקה אוכל או שטפה כלים עם שאר העובדות, היא גם לא ניקתה את החדרים. היא רק הקשיבה. היא הייתה שם לידם, החזיקה להם את היד, והקשיבה להם בזמן ששפכו את לבם לפניה. הם דיברו על הנכדים והילדים שלא באים לבקר, על המחלות, החולשה שבגוף, הפחד מהמוות. על ימי המלחמה שחוזרים אליהם בסיוטים. היא הייתה כמו הבת שלהם, או הנכדה שלהם. שהיא יצאה בשעה תשע מבית האבות, היא הרגישה תחושת סיפוק. הסיפוק הזה שגורמים למישהו להרגיש קצת יותר טוב. שנותנים לו עוד מספר ימים לחיות.
סוף השבוע הוקדש לחיי החברה שלה. מסיבות, ים, חידוש קשרים עם אנשים, שיחות נפש לתוך הלילה על הגבעה הירוקה. בימים אלה פביולה הרגישה שהיא מלאת אהבה לעולם, והעולם מלא אהבה אליה. היא הרגישה שאוהבים אותה באמת. זה עשה אותה מאושרת.
מעולם לא קרה שמישהו נפגע מפביולה. וגם לא הייתה סיבה. אם מישהו התנהג לפי דעתה לא במקום, היא הייתה אומרת את זה בטון ענייני, עם חיוך קטן אחרי זה. לעולם לא נשמע כעס בקולה. היא מעולם לא צחקה על בני אדם.
מעולם לא קרה שמישהו ראה את פביולה בוכה.
לפביולה יש אקדח כסוף במגירה בשולחן שבחדר העבודה ואולר בכיס השמאלי של הג'ינס. היא מתאמנת בקרב מגע כבר שש שנים. פביולה נאנסה באחד הלילות בלי ירח על ידי בחור קרח וחסון שהייתה בגיל שש עשרה. היא עדיין זוכרת כמה היא ניסתה להיאבק ללא הצלחה. היא זוכרת את כל מה שהוא עשה לה, שלב אחרי שלב. היא זוכרת את אדישותה של המשטרה. מאז אותו מקרה היא החליטה שהיא לא תיתן לזה לקרות שוב. שלא יעבור עליה עוד לילה אפל ונורא כמו הלילה ההוא.
בכל לילה בין שבת לראשון, בשעה אחת בדיוק, פביולה הייתה נוסעת באופניים להירים שבצידי העיר. כשהיגיעה לקצה ההרים. היא הייתה יורדת מהאופניים וצועדת עד שהגיעה לראש ההר הכי גבוה ומביטה על הירח.
והיא הייתה צורחת.
צורחת את כל השהבוע שעבר עליה.
צורחת את הצעקות שלקוח צעק עליה.
צורחת את העלבונות שספגה מזקן לא כל-כך סימפטי.
צורחת את הפלאשבקים מאותו לילה ארור.
צורחת את המילים על חברועל אהבה שנשלחו אליה שוב ושוב מחברותיה.
צורחת את כל השאלות על להקים משפחה ועבודה מסודרת ובית גדול ומכונית
היא הייתה צורחת, ומסלקת את כל השנאה, את כל הכעס ואת כל הסבל מגופה.
ושהפסיקה, והשתיקה מילאה את הכל. היא הרגישה נקייה ורגועה יותר מכל שעה אחרת בשבוע. ואז היא הייתה יורדת מההר ונוסעת לאגם. היא הייתה מתיישבת על הספסל בצד ימין, ונתנה להשתקפות הירח באגם למלא אותה באושר ובאהבה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-10 חודשים וואו.... גל
-
לפני 12 שנים ו-10 חודשים מצויין! Dawn
כתוב בכשרון רב, מעניין, מושך לקרוא, מתפתח יפה וסוגר מעגל יפה!
נהניתי לקרוא! אתה מוכשר.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
