דניאל הוא ילד יהודי שהגיע לצבא הנוער האכזרי של אוסטרליה.
אוסטרליה לא התחשבה באף משפחה ולקחה באכזריות כל תינוק מידיה של אמו.
משפחתו של דניאל חיה באוסטרליה,משפחתו הייתה יהודייה.
יום אחד כשאמו של דניאל,רבקה,שרה לו שיר ערש,בא הצבא האכזרי של אוסטרליה ופקדו ממנה להביא להם את התינוק.
"אני לעולם לא אביא לכם אותו!" צרחה רבקה "הוא שלי!"
החיילים תפסו בידיה של רבקה,רבקה החזירה מלחמה ובעטה בהם.
"בבקשה! בבקשה!" בכתה "אל תיקחו לי אותו!"
רבקה הביטה באיש גדול,שרירי ומפחיד שהביט בתינוקה,כנראה הוא היה המפקד. "תביאו אלי את התינוק" צרח.
החיילים מיהרו להביא אליו את התינוק.
המפקד החזיק את דניאל בידיו השריריות. "הוא בהחלט יהיה מתאים לצבא הנוער" צחק המפקד. צחוק מפחיד שהרתיע את רבקה,ואפילו קצת מחייליו.
לפתע הייתה דממה.
רבקה שברה את הדממה. "בבקשה" לחשה "בבקשה אל תיקחו לי אותו".
"איפה בעלך?" שאל המפקד.
רבקה לא ענתה.
"איפה בעלך?" צרח המפקד "זו פקודה!"
"הוא,הוא...עזב אותי" שוב התחילה לבכות רבקה "עזב אותי ואת התינוק".
המפקד הביט בה. אישה יפה הייתה רבקה,אדמונית מתולתלת,רזה ונמוכה.
"תחיי איתי,נתחתן,נגור ביחד" חייך המפקד.
רבקה התחילה לצחוק. "אתה? בחיים לא!"
חיוכו של המפקד נעלם ואחריו בא הכעס. "תהרגו אותה!"
רבקה צרחה,בעטה קיללה,אבל שום דבר לא עזר.
"חכו" המפקד הביט ברבקה,לתוך עיניה,עיניה החומות כדבש. "אם נהרוג אותה עכשיו,היא לעולם לא תסבול".
רבקה אזרה אומץ ושאלה "אז מה אתה תעשה?" לחשה.
"כל יום שתחיי,את תחיי בפחד. האם דניאל מת כבר או לא?. בסופו של דבר את תשגעי,והפחד והשיגעון יאכלו אותך". המפקד התחיל לצחוק בקול רם. צחוק ארסי,כאילו הוא נחש.
"אלוהים,אלוהים!" התחננה רבקה "אם אתה שם בשמיים,תשמור על הבן שלי,תשמור על דניאל!" בכתה.
בסופו של דבר המפקד לקח את דניאל והחליף את שמו לשם אוסטרלי,ויליאם.
דניאל הובא לצבא נוער,מקום מפחיד,שדומה מאוד לבית כלא.
לצבא נוער יש רשת חשמלית שמופעלת 24 שעות ביממה,כך שאם מישהו ינסה לברוח,הוא ימות מוות כואב ומחשמל.
צבא הנוער מחולק לשתי מחנות. מחנה הבנים ומחנה הבנות,הם לעולם לא נפגשים עם אחד השני.
בשתיים עשרה שנותיו הראשונות של ויליאם בצבא הנוער לימדו אותו.
לימדו אותו,מתמטיקה בשביל לחדד את המוח,אנגלית שתהיה שפה משותפת ולבסוף ספרות,שידע קרוא וכתוב.
כשנערים מגיעים לשנת השתיים עשרה לחייהם בצבא הנוער יש מסיבה גדולה. משקאות,אוכל משובח,מוזיקה,הכול!,ובמסיבה זאת מצרפים גם את הבנות,שם דניאל פגש את איזבלה,נערה יפה,צבע שיער שטני,גבוהה,מבנה גוף שביר,אבל מבפנים,חזקה כמו שור,ככה לפחות הבין ויליאם.
במסיבה הגדולה הוא עזב באמצע. הוא רצה לעלות למעלה,ללכת לישון,אבל כשעלה במדרגות הביט בדלת הגג פתוחה. ויליאם הלך לאט,לאט,פן ישמעו אותו. נכנס,ולתדהמתו ראה את איזבלה.
דניאל לא ידע מה להגיד ומה שיצא לו זה: "מה את עושה פה?"
הנערה נבהלה. "מי אתה?" אמרה בנחת אבל בקשיחות "למה באת לפה?"
"ראיתי את דלת הגג פתוחה,ו...מה את עושה פה? אם ייתפסו אותך יענישו אותך במכות".
"גם אותך,אם תישאר פה איתי" חייכה.
"איך לעזאזל השגת את המפתחות לגג?"
"ולמה שאני אענה לך?"
דניאל שתק. כשראתה שדניאל לא עונה לה נאנחה ואמרה "גנבתי את המפתחות"
"את מה?" צרח דניאל כלא מאמין.
איזבלה קמה וסתמה את פיו אם ידה "יכולים למצוא אותנו פה כמו שאמרת,אז תהיה זהיר" איזבלה חזרה לשבת.
דניאל הרגיש חום מוזר כשנגעה בו והרגיש כאילו כולו אדום.
איזבלה התחילה לצחוק.
"למה את צוחקת?" נעלב.
"אתה נראה כמו עגבנייה!" צחקה. וכשהמשיכה לצחוק,דניאל צחק איתה.
"בוא שב איתי" אמרה. דניאל ישב לידה.
דניאל הביט לנוף. הוא מעולם לא ראה דבר כל כך יפה. הוא ראה הרבה אורות כתומים ואדומים בכל עבר. "מה זה?".
"זו העיר הגדולה".
לבסוף הלך לישון והשאיר את איזבלה לבד.
השמחה הגדולה מהמסיבה,הופכת לבכי אחד גדול.
מכיוון שבשנת השתיים עשרה לחיי נער בצבא הנוער,הוא מתחיל אימונים מפרכים,מהבוקר עד הערב.
זו הגרסא של חייהם של הנערים והנערות בצבא הנוער,אימונים מהבוקר עד הערב,פה ושם לאכול משהו קטן,ואז לישון. אין זמן לכלום. לא שהיה משהו שאפשר לבזבז עליו זמן.