את באה הביתה כולך דמעות, אחרי שהתעללו בך בחטיבה, אמך שואלת מה קרה אבל את לא עונה, את רצה מהר לחדר ונועלת את עצמך בתוכו, ונשארת בו יום שלם!
יום למחרת את צריכה ללכת לבית הספר והורייך בחרו לא להפריע לך ולתת לך להיות זמן לבד אבל לא ידעו מה יכול באמת לקרות, נכנסת לטוויטר, לפייסבוק ולעוד מקומות ואת רואה את כל ההודעות שאת מקבלת : מגעילה, זונה, אף אחד לא אוהב אותך, למה ולא תמותי?שונאים אותך, ואת פשוט דוחפת את המסך של המחשב ומפילה אותו, באותו זמן רצות לך מחשבות על כל השנאה הזאת אחרי כמה דקות את פותחת את דלת החדר ויוצאת למסדרון של הבית, רואה שאין אף אחד שיש לך הזדמנות לעשות את זה, אבל לא, את יודעת שההורים שלך אוהבים אותך והמשפחה שלך תומכת בך, אבל לא תוכלי להמשיך עם זה כשכולם בלי יוצא מן הכלל פוגעים בך וחובטים בך ומקללים אותך.
את נכנסת למטבח לוקחת סכין, ואז הולכת למוסך לקחת חבל, אחרי המוסך את מתקרבת לארון התרופות ואת לוקחת כדורים שתוך כמה שניות יהרגו אותך אחרי זה את נזכרת שהדבר האחרון לעשות הוא להתאבד. את לוקחת
את הסכין וחותכת לך חתך קטן ביד, אחר כך את רואה שזה לא כואב, את חותכת עוד כמה חתכים, עד שהגעת לסוף, אחר כך את לוקחת את החבל ותולה על המנורה אותו, לוקחת כיסא משולחן העבודה ושמה מתחת לחבל שטלית, את עולה על הכיסא יחד עם האציטון והכדורים, מכניסה שבעה כדורים לפה ושותה אציטון, ואז עולה על קצות האצבעות ושמה את הראש בתוך החבל את יודעת שאין דרך יציאה את נזכרת בכל הדברים הטובים שהיו לך עם המשפחה ושלא סיפרת להם כלום על ההתעללות את כתבת למשפחתך פתק אשר מסביר את כל למה היית בדיכאון במשך כל השנים. ואז את נטלת על החבל, החבל עוטף את צווארך וחונק אותך פתאום את קמה ואת רואה רקע לבן, אין כלום מסביב, המלאך השומר שלך מתקרב אלייך בלי מודעות לכך שהוא המלאך שלך, ואומר, אז הנה אני רואה שאת התייאשת מהר, ראינו שאת מסתדרת בחיים אז רציתי להאתגר אותך אבל לא החזקת מעמד, עוד מעט הורייך חוזרים לביתך ורואים את גופתך תלויה, את תסתכלי על הדמעות שלהם בעיניים, את בחרת את זה.
לאחר כמה שעות את רואה מלמעלה את הדלת של הבית נפתחת ומי שם? אבא עם החיוך הכובש אמא עם אחותי הקטנה ומה נשאר? שהם יכנסו לחדר שלי ויקראו את המכתב, אני שומעת את הוריי צועקים בשמי אך אני לא עונה אמי נכנסת לחדר ורואה את גופתי תלויה והיא פשוט לא יכלה להגיב, היא צעקה בחוזקה ואבא שלי נכנס לחדר וראה את הזוועה, הוא הרחיק את אחותי מהחדר שלי ופשוט לא הפסיק להסתכל על הגופה, הוא שם לב שאני מחזיקה פתק ביד, הוא התחיל לקרוא אותו ולהבין למה רבתי איתם כל פעם, למה כל יום חזרתי עצובה ולמה לא סיפרתי להם זאת.
שנה חלפה ואחותי בת 5 ועד השנה הזאת לא הבינה למה אסור להכנס לחדרי, הוריי קברו את גופתי אבל את החבל? הם השאירו ולא רצו לגעת בו.
(הקללות תתיחסו לזה כאל מטומטמת סטומה וכו...)
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
