זה היה קרוב כל כך, אבל מצד שני, רחוק מאוד.
רק לדבר איתה, זה הדבר היחיד והפשוט שהוא רוצה. רק לדבר איתה, דבר פשוט, לכאורה.
זה שלא היו לו אמצעים, להיפך, היה לו כמעט את כל האמצעים האפשריים..
הוא גם לא פחד ממבוכה, או שיחה יבשה, אבל הוא לא יכל, הוא פשוט לא יכל לעשות את זה.
מין מחסום וירטואלי, הפריד בינו לבין הלחיצה או ההקשה. הוא רצה, אבל פחד.. מהאכזבה.
המילים שהיא אמרה לו פעם, התהדהדו באוזניו.. "אני מצטערת, אבל חשבתי על זה והגעתי למסקנה שאנחנו פשוט... לא מתאימים" לא מתאימים.. לא מתאימים..." כמובן שאשמח לשמור איתך על קשר, אנחנו בסה"כ ידידים ותיקים" בטח, חשב לעצמו במרירות, רק רגע להחליף גישה בראש, ברור. הוא הבין שהוא טעה יותר מדי פעמים, שהפעם זה סופי וחסר סיכוי, אפילו קטנטן שבעולם, שזה יחזור שוב, אבל הגעגועים אכלו אותי מבפנים, הוא ידע שזה טיפשי, שהוא נזכר להתאהב כשכבר היה מאוחר מדי, שהוא צריך להתנער מהעבר, ולהתקדם לעתיד, אבל הוא לא הצליח. שיחה אחת, דבר פשוט, שיתן לו טיפת, זיכרון מענג מהעבר, אבל הוא ידע שאם הוא ידבר... שביב התקווה יתנפץ, כשיגלה שמבחינתה זה באמת גמור, כשיפנים לחלוטין שאין סיכוי.
הוא לא הצליח להחליט, האם הוא ידבר אתה, אבל רק כשיצליח להוכיח לה, שהיא טעתה, שהוא באמת אהב אותה בסוף, שתסלח לו על כל העוול שהוא עשה לה, או לא? הוא ידע שברגע שהוא יעשה את זה, זה באמת יחתום חותמת נצחית על הקשר הזה, אבל מצד שני.. להישאר בהשהיה? זה היה לו קשה, אבל לפחות הוא הצליח לחוש גאווה שפעם היא אהבה אותו.. ואילו ברגע שזה יקרה, לא יישאר לו מזה כלום חוץ מדמעות יבשות. אחרי שבועות של חשיבה הוא הבין שהדילמה הזאת נובעת מפחדנות, מחזיונות שווא, והוא הבין שהוא חייב לעשות את זה.
וכך נשאר בליבו תא אחד קודר וחשוך, חדר סגור שהכניסה אליו אסורה מלבד אירועים חריגים מאוד . זה היה קשה לקבל את זה, אבל הוא לפחות נשאר עם הגאווה בעצמו על האומץ.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
