פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 2237 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים המשך עלילות סשה וסרגי בעיר הגדולה דוידי
על פי דעת המדענים וודקה גולד היא הוודקה המגעילה ביותר בארץ ישראל ויש כאלה הטוענים בכדור הארץ ואולי אפילו בגלקסיה בכלל. לא שאכפת לי או לסרגי, האדם חייב לשתות, מפני שהוא אדם ואם לא היה אדם, לא היה שותה ולא היה חי בכלל ואז מה היה סופו?
לשתות וודקה זה ראשית כל תענוג, אחר כך חובה קדושה, ובסוף, נו בסוף, אני לא בטוח מה יש בסוף, אבל כשאני אגיע לשם אני מבטיח לשלוח לכם מברק.
את הוודקה אנחנו שותים כמובן נקיה וצלולה, לא כמו הישראלים הטפשים שמערבבים רד בול בוודקה. למה להרוס וודקה טובה, עם משקה מגעיל בטעם של דובדבנים מקולקלים?
למה האדם צריך לשתות וודקה? הרי אם אין לו וודקה, הוא עלול לשתות חס ושלום אפטר שייב, דלק למטוסים או לשאוף דבק לאף ואז האף שלו ישאר תקוע בפרצוף לעולם ועולמי עד ואמנם צריך שכל אדם צריך שיהיה לו אף וגם ההפך נכון שכל אף צריך שיהיה לו בן אדם, אבל למה להדביק את האף לפרצוף, למה לא לתת לו לעוף על כנפי הדמיון, לנסוע במרכבה, לתור את העולם בכדור פורח? גם אף הוא בן אדם, זה הרי ידוע.
"בא סרגיי, נלך לים." אני אומר לו
"לים? מה יש לנו בים, קר בים."
"עכשיו עוד לא קר."
"ואין לי בגד ים..."
"גם לי אין, אנחנו לא מתרחצים, סתם נסתכל על הגלים."
סרגי שותק.
"תגיד אישתי לא צלצלה?" שואל סרגי.
"לא שידוע לי." סרגי לא נשוי ואין לו טלפון , אבל למה לדקדק בקטנות?
"נשים אי אפשר לסמוך עליהן." פוסק סרגי, "עם הפכפך, אבל אתה חבר טוב סשה אתה חבר אמיתי." הוא אומר ומנשק לי על הלחי וקצת שורט אותי עם הזיפים.
אז אנחנו קמים מהספסל ומתחילים ללכת, לזחול, לקרטע לאט לאט לאורך רחוב בן יהודה כמו זוג עיוורים בחדר חשוך שמחפשים חתול שחור שברח משם אתמול.
אני לא יודע כמה זמן עובר עד שאנחנו מגיעים אל הים, אבל כשאנחנו שם כבר אין לי מצב רוח. אני מרגיש שאני נופל, הים מולי שחור ורותח, מעופש ואפל, דלוח וקודר ויש ריח של סוף באוויר ריח של מוות ובמקום לשמח אותי כמו תמיד, הוא רק ממלא אותי עצבות. אני מסתכל על הבקבוק והוא כמעט ריק, נשארו עוד כמה טיפות שאני שותה במהירות, אבל הוודקה במקום להרים אותי רק מורידה אותי למטה.
"למה דומה הים סרגי?"
"לאישה הוא דומה."
"והגלים? "
"לאישה, סשה... לאישה."
"וגם הצדפים בטח דומים לנשים." אני אומר, "יש אצלך משהו שלא דומה לנשים?"
"הנשים." אומר לי סרגי בבטחון, "הן בדרך כלל לא דומות לנשים."
אף פעם לא חשבתי להתחתן, אני לא איש של דברים קבועים. אני אוהב להיות ציפור דרור וחתונה זה סוג של כלא, ואני חייב להיות חופשי, אני "ענן במכנסים" כמו שאמר ייסנין.
אבל אני אוהב נשים, אני אוהב את כולכן: גבוהות או נמוכות, שמנות או רזות שער ארוך או קצר, לא אכפת לי, בעיני כולכן יפות! רק שנשים תמיד רוצות שתאהב ורק אותן ומה לעשות? האהבה שלי גדולה מדי בשביל אישה אחת.
נשים, זה כמו וודקה- כמה שיותר, יותר טוב. כמו הוודקה הנשים מחממות, עושות לך טוב וגורמות לך להתבלבל בין מה שמותר למה שאסור. הההבדל היחידי הוא שהוודקה גורמת לך לשכח ונשים אוי הן... רק גורמות לך לזכור ולזכור ולזכור.
אני לא אוהב לזכור, אני איש של העתיד. העבר? מה יש לי לעשות עם העבר?! אני יורק על העבר. הפנים שלי הם תמיד לעתיד.
אנחנו מסתכלים על הגלים ושותים.
"כמה זמן לא שכבת עם אישה?" שואל אותי סרגיי.
"אני לא זוכר." אני מודה בעצב, נדמה לי ששכבתי עם אנה לפני חודש אבל אני לא בטוח, שנינו היינו כל כך שיכורים, אני יודע שהתעוררתי בלי תחתונים אז יכול להיות שאנה הצליחה לבצע בי את זממה, אבל אני לא זוכר כלום וקצת התביישתי לשאול אותה מה בדיוק קרה.
"וכמה זמן אתה לא היית עם אישה?" אני שואל את סרגיי, לפי הריח זה לא היה במאה הנוכחית.
סרגיי שותק ומפלבל בעיניו.
"תגיד סרגיי מה אתה חושב על נשים?"
"מה יש לחשוב על נשים?
"יש לך בטח איזה מחשבות לחלק עם חברי הקולחוז שלנו החבר סרגיי."
"מחשבות בוודאי שיש לי, אם לא הייתי נשוי... הייתי אומר לך משהו, אבל אני נשוי אז אני לא יכול לספר לך, נשים..." אומר סרגיי ועוצם את עיניו, "נשים הן מיסתורין."
חמש פעמים התחתנתי, אני אוהב להתחתן. אני אוהב ללבוש חליפות שחורות ואני אוהב אנשים בבגדים יפים, אני אוהב מתנות ואני אוהב לשתות ולרקוד ולשמוח על האהבה שצצה במפתיע בלב כמו אורח לא קרוא.
להתגרש אני אוהב קצת פחות, אבל גם פרידות יש להן קסם (בתנאי שאף אחת לא זורקת לך סמובר על הראש כשאתה אומר שלום).
העצבות מתגנבת לבטן בזריזות כמו אורח לא קרוא, הרכבת מתרחקת אט אט מהתחנה, ואתה מנשק אותה בפעם האחרונה עמוק וחזק, ואתה יודע שכל זה חולף ולא יחזור יותר.
אישתי הראשונה ילנה... טוב זאת אהבת הנעורים. אהבה ראשונה, רעננה ופשוטה כמו תפוח מתוק, איתה התנשקתי בפעם הראשונה, יחד הסתכלנו על הכוכבים, חלמנו על הבית הקטן ועל הילדים שיתרוצצו ליד רגלינו. הייתי תמים וטהור כמו ממחטה לבנה, שלחתי לה פרחים, אפילו כתבתי שיר.
אחרי התיכון התחתננו, חשבתי שזה לנצח.
אבל כמו שאמר קומיקאי רוסי ידוע שבדיוק שכחתי את שמו, אהבה היא חלום מתוק ונישואים הם שעון מעורר. בקיצור, שנה אחרי שהתחתננו ילנה השמינה כמו חזיר , נחרה בלילה כמו דב שחור וגם התחילה להעיר כל מיני הערות חצופות: אתה לא עובד מספיק, אתה לא מביא לי פרחים כמו פעם, אתה שותה יותר מדי (אני שותה! איזו חוצפה!) .
בקיצור במקום לאהוב רק הצקנו אחד לשני והמאסנו זה לזו את החיים.
אז אמרתי לה יונתי, לא טוב לנו בואי נפרד לפני שנשנא אחד את השני.
בכינו כמו ילדים, התחבקנו, שכבנו בפעם האחרונה וזהו ככה נגמרה האהבה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים נהדר שיווה
נהניתי לקרוא, יופי של הומור.
יש התחלה להמשך?
מזכיר לי סרט מצחיק על שני צעירים רוסיים שהיגרו לאנגליה וקורותיהם שם, הוא נקרא Bigga than Ben
הסגנון דומה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים הנה ההתחלה ואת האמת יש גם המשך אבל אני די באמצע הכתיבה זה הולך להיות ארוך... דוידי
אני סרגיי ומר גולד ברחוב בן יהודה.
...באותה שעה ישבנו אני, סרגי ומר גולד בתחנת האוטובוס ברחוב בן יהודה 198 ודברנו על החיים, על המוות ועל כל השאר.
ארוך הוא רחוב בן יהודה והתחלה יש לו, אבל סוף, מי יודע אם יש לו?
"איפה נגמר רחוב בן יהודה?" אני שואל את סרגיי.
"בפתח תקווה?! מאיפה לי לדעת איפה הוא נגמר?"
" אתה גר פה כבר עשר שנים."
"שתיתי יותר מדי." אומר סרגיי בעצב, "אני לא זוכר אפילו איפה החניתי את המכונית שלי."
"סרגיי חביבי." אני אומר לו במתיקות. "אין לך בכלל מכונית."
סרגיי מביט בי בעיניים נדהמות.
קוראים לי אלכס, אבל אתם יכולים לקרוא לי סשה. אני בן חמישים וחמש. נולדתי במוסקבה העיר הרביעית בגודלה בעולם. במוסקבה למדתי, מצאתי עבודה, התחתנתי, נולדה לי בת, התגרשתי, פיטרו אותי מהעבודה, התחבאתי במיטה והסתכלתי על הירח שתלוי בנעצים על שמיים מנייר.
לפה סתם הגעתי, לא חשבתי יותר מדי. הרבה חברים שלי הגיעו לארץ הקדושה הזאת וחשבתי שזה לא רעיון רע להיות עם החברים. אז עליתי למטוס ונחתתי כאן בתל אביב, עיר בלי הפסקה. לא ממש מתאים, למישהו כמוני שהכי אוהב הפסקות.
"אני פוחד שיחרימו לי את האוטו אם אני אשתה עוד קצת." לוחש לי סרגי בסוד באוזן.
"אל תדאג לא יחרימו." אני מרגיע אותו.
"ואיך נגיע לארכגלנסק בלי אוטו?"
"נגיע, נגיע." אני מרגיע אותו.
"קר בארכגלנסק?"
"קר מאוד."
"כמה קר?"
"כשאתה יוצא החוצה אז אתה לא יכול לחשוב, אפילו המחשבות קופאות."
סרגיי מתרשם.
"אז אולי נשאר פה?"
"אולי..." אני מהנהן.
סרגי הוא קווקזי והוא יהודי כמו שהחתול שלי הוא יהודי. אבל מה? נפש עדינה יש לו, נפש של משורר יש לבן הזנונים הקווקזי.
סרגיי אומר שבקווקז היה מהנדס אלקטרוניקה, אני לא מאמין לו. מי שמע על מהנדס אלקטרוניקה בקווקז? מוכרי שטיחים גנובים-אלפים, איכרים שמגדלים תפוחי אדמה- רבבות אולי, שתיינים, זונות כל מיני גנבים, רמאים ועלוקות אפשר למצוא בכל מקום שאתה יורק. אבל מה לקווקזי ולאלקטרונים? האם הוא יכול לגנוב אותם? לשתות אותם או לרמות אותם בקלפים?
הקווקזים עם מוזר- חזקים וטפשים ויש להם מצח עבה והם כנראה מסוגלים לכל דבר אכזריות שבעולם. אבל סרגי הוא קטן ועדין ויש לו נפש של משורר, אין הוא דומה בכלל לקווקזי או לשום בן אדם אחר בעולם ומשום כך הוא בודד כל כך ומשום כך אני אוהב אותו כמו שאני אוהב את אחי. לא שאהבתי את אחי, שנאתי אותו בכל ליבי, אבל זה כבר סיפור אחר.
אנחנו ישנים בחוץ עם הציפורים, בגינות ציבוריות או על החוף, שקט, אוויר טוב ולא צפוף.
בחורף אנחנו ישנים בבתים נטושים. החדרים מלוכלכים ומסריחים, אין חשמל ולא מים זורמים והשכנים, איך נגיד את זה... הם לא תמיד הבחורים שהיית רוצה שירקדו עם אחותך, אבל החורף קצר פה, חודש או חדשיים והוא עובר.
אנשים שחושבים שקשה לגור בחוץ וזה נכון, קשה. למי לא קשה לפעמים? אבל בערב כזה שרוח קיצית קלילה נושבת בין עצי הפיקוס שבכלל לא דומים לעצי הלבנה שם, ואני וסרגיי שותים וודקה שגם היא לא דומה לוודיצ'קה הקטנה שלנו, יושבים ומסתכלים בירח לבנבן שמתמתח ומתכונן לעלות לאט לקצה השמים המתוקים שמתנדנדים מעלינו, אני מרגיש שטוב לי, לא אכפת לי להישאר בחוץ עוד מאה שנה.
חוץ מזה אחרי שאתה מתרגל למרחבים, לערבות, קשה לחזור לבית עם ארבע קירות, אתה מרגיש שאתה נחנק.
מה חסר לי? אין לי אישה שמתלוננת, אין לי ילדים שמאשימים אותי בכל הצרות שלהם, אין לי עבודה שאני שונא.
בקיצור, יש לי את כל הסיבות בעולם להיות מאושר.
פעם בשנה מגיעה לכאן ילדה קטנה מהעיריה עם משקפים עגולים ומנסה להציל אותי ואת סרגי מעצמנו. הבעיה היא שסרגיי לא מבין כמעט עברית, רק מילה פה ושם וגם לקלל הוא יודע קצת. מזלו שאני שם כדי לתרגם לו.
"מה היא רוצה?" שואל סרגי שכבר שתה קצת יותר מדי.
"היא רוצה שנעזוב את הרחוב." אני מסביר לו.
"אבל עזבנו כבר הכל," מתקצף סרגי, "מה היא עוד רוצה שנעזוב? מה זה הרחוב של אבא שלה? מאיפה היא הגיעה בכלל, חצופה כזאת?"
"הייתי עוזב, אבל החבר שלי לא רוצה לעזוב.", אני מסביר לנעמה. היא בחורה נמוכה עם שיער חום ארוך ועינים מתוקות ודואגות, כמו אגוזי אדמה לחים.
"מזל שיש לו חברים טובים כמוך."
"כן, סרגיי הוא החבר הכי טוב שלי, אני לא אעזוב אותו בחיים."
"מה אמרת לה?"
"שאתה בחור נחמד ושאתה פנוי להובלה."
"אמרת לה שאני מהנדס אלקטרוניקה?" שואל סרגי ומייד מסרק את מעט השיער שנותר לו על הפדחת.
"כן ושאני מלך ספרד..."
"נו אל תהרוס לי." מתחנן סרגי.
"למה הוא מתעקש לגור ברחוב, החבר שלך ?" שואלת נעמה.
אני מושך בכתפיים "אני לא יודע, אני חושב שהוא התרגל."
"אולי תשאל אותו?"
"אני עברית קטן קטן." אומר סרגי לנעמה ועושה תנועה עם היד.
"מה היא רוצה?" מתעניין סרגי.
"היא רוצה שנעבור לגור בדאצ'ה גדולה בכפר עם בריכה ועצי דובדבנים, אבל אמרתי לה שאנחנו לא נוותר ונמשיך להלחם עד טיפת דמך האחרונה, הפלורטריון יאבק נגד הבורגנות עד הסוף המר."
"הי.. הי.. אתה, מה אכפת לך..." מתקצף סרגי ומגמגם, "אם הגברת רוצה להציע לנו בריכות ודובדבנים, תן לה להציע... אתה רוצה לוותר? תוותר אתה."
"אבל אנחנו עמלים סובייטים, אנחנו האדם החדש, אנחנו הפרולטריון שלא נכנע ולא מוותר לעולם."
"אחותך לא תוותר! אני מוותר עכשיו! הי גברת, תציעי מה שאת רוצה, לי אין בעיה, המטומטם הזה יכול להישאר ברחוב."
"מה הוא אומר?" שואלת נעמה, יש לה קול נעים, מבין כזה.
"הוא אומר שאת בחורה מאוד חביבה, אבל שזה בלתי אפשרי..."
"אפילו חדר בדירה אני מוכן," אומר סרגי, "העיקר שתהיה מקלחת ומים חמים ואני עוזב את הרחוב המזורגג הזה עכשיו."
"ככה אתה נוטש אותי, בוגד נאלח?"
"מי בוגד?" מתגונן סרגיי, "אני אתן לך מקום בדאצ'ה שלי, אל תדאג."
“אז מה?” מתענינת נעמה בקול השקדים המתנגן שלה.
"בפעם הבאה."
"טוב," היא מניעה את הראש בעדינות כמו ציפור קטנה, "אבל אם מישהו מכם יתחרט, יש מעון של העיריה. לשניכם יהיה מקום."
"אני לא חושב שהוא יירצה." אני מנענע עם הראש.
"אם הוא ישנה את דעתו אז, אז הנה מספר הטלפון שלי." היא אומרת ומושיטה לי כרטיס.
בכרטיס כתוב פשוט "נעמה בלומנטל." ומתחת "עובדת סוציאלית." ויש גם טלפון ופלאפון.
"להתראות." אני אומר ומכניס את הכרטיס לכיס.
כשהייתי ילד רציתי להיות כבאי. אחר כך, בתיכון חשבתי שאני אהיה סופר. אחר כך רציתי להיות קוסם מפורסם, זמר רוק שבנות זורקות עליו תחתונים, לוליין בקרקס נודד, ושחקן רצוי בתפקיד דרמטי קטן שגונב את ההצגה, כמו המלט או מקבת ורציתי גם משפחה, זאת אומרת אישה יפה וחכמה שיודעת להצחיק ולגרד בגב מתי שצריך... ושני ילדים או שלושה אני לא ממש בטוח ורציתי להפליג איתם בספינה שבניתי שיראו קצת עולם וילמדו שפות וגם לבשל וחוץ מזה שיישחו כמו דולפינים בים ואני ווולריה נשכב יחד על הערסל בערב, היא תניח את הראש שלה על החזה שלי ותגיד לי, קפיטן סשה, אני כל כך שמחה שהתחתנתי איתך.
"תן לי לשתות כבר." מושיט סרגי יד גסה לבקבוק הוודקה שלי.
"עדיף לך לשתות פחות." אני מסביר ומרחיק ממנו את הבקבוק באופן מכובד אך תקיף, "הכבד שלך נפוח כמו בלון ועוד שניה הוא יתפוצץ."
"שיתפוצץ, מה אכפת לי." אומר סרגי באדישות.
"אבל לי אכפת." אני אומר בהתרגשות, "הרי אתה כמו אח, כמו נשמה תאומה שלי."
"אז אולי גם אתה לא תשתה אח שלי, גם הכבד שלך בטח לא קטן." כך טוען סרגי בחוסר נימוס משווע.
"חתיכת בן זנונים." אני אומר לו, "מה אכפת לך מהאיברים הפנימיים שלי? מה אתה רופא?"
"אני רק דואג לבריאות שלך, סשה. אל תכעס, אתה פשוט הורס לעצמך את החיים."
"אלה החיים שלי ואני אהרוס אותם כמה פעמים שאני ארצה." אני מוחה, "ואתה יתום אומלל אל תתערב."
"אני בכלל בן יחיד." מוחה סרגי.
"ומה אכפת לי מהצרות שלך?" אני אומר ומרוב כעס אני שותה לגימה ארוכה של וודקה, רק כדי להירגע.
"אז אין בעיה, שתה." סרגי נעלב, "רק אחר כך אני לא סוחב אותך לשום מקום, שתה כמה שאתה רוצה."
אז אני שותה, סרגיי לא משאיר לי ברירה. אחר כך אני מניח את הבקבוק באמצע, גם לסרגי מגיע.
לא תמצא בעולם שני אנשים דומים יותר ממני ומסרגי, אני לבן והוא שחור, אני גבוה והוא נמוך, הוא רוסי אני קווקזי, אני עמוק ומהורהר והוא שטחי ומתלהב, הוא אוהב לשתות אני יודע לשתות, בקיצור הפכים גמורים.
אני כמובן מנסה לשפר אותו, לתת לו עצות לחיים, אבל כלום לא עוזר, הוא לא מקשיב לי אף פעם, כמו שאומרים אצלנו רק הקבר ירפא את הגיבן.
אבל אין לי חבר יותר טוב ממנו, כי מה צריך האדם? הסביר פעם איזה פילוסוף יווני, להימנע מהדברים הרעים שמזיקים, חבר טוב וקצת וודקה. (או שאולי זה היה הרבה וודקה, סביר שזה היה הרבה וודקה, פילוסופים רציניים חייבים לשתות לא מעט כידוע.)
גם שוטרים מגיעים לכאן, כשהשוטרים מגיעים אני מתחיל לדבר רק בולגרית, נכון שאני לא יודע בולגרית, אבל גם השוטרים לא.
"איך קוראים לך?" שואל שוטר שמן, לידו עומד שוטר צעיר ושתקן.
"דזילי אפשצק דת."
"מה אתה עושה פה?"
"רוספוסובה זו דסי פצ'י."
"תעודת זהות יש לך... פצ'י פצ'י?"
אני מוציא את תעודת הזהות.
"אז אתה יודע מה זה תעודת זהות?"
"אני מהנהן, אבל בבולגרית.
"איפה אתה גר?" שואל השוטר
אני מצביע על הספסל.
"אז בלי שטויות אה..." אומר השוטר, "בלי בלגן פה, שלא יצלצלו השכנים. אחרת אני לוקח אותך לאבו כביר הבנת?"
"טו קארה אה צ'י" אני ממלמל
"יאללה בא נלך חבל על הזמן." אומר השוטר השמן לחבר הצעיר שלו.
מאחורי הגב אני מוציא להם לשון.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים אני צוחקת בבולגרית עכשיו שיווה
חשבתי שאתה כותב ספרי מתח?
זה מצחיק מאד, אוהבת את ההומור, התאורים של הקווקזים...:)) כמו Dawn צחקתי בקול.
וגם קצת עצוב...
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים תודה על המחמאות דוידי
כתבתי ספר מתח, אבל הספר הבא שלי יהיה ספר לילדים דווקא.
ועכשיו אני מתכונן לעבוד קצת על הסיפורים הקצרים שלי, לזה עוד לא כתבתי את הסוף אני חושב לעבוד עליו לא מעט, אולי לאורך של נובלה, אני אוהב את הגיבור. חוץ מזה בא לי לכתוב משהו מצחיק, בזמן האחרון כתבתי רק דברים מדכאים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים במקום שהן מגיעות ... שיווה
ורסטילי... יפה, צריך לעשות שינוי חשיבתי רציני כדי לעבור ממתח לספר ילדים.
ילדים בגיל הרך או נוער?
הומור זה חשוב, והגיבור שלך נחמד ומצחיק וגם מעורר אמפתיה.
קראתי את ההמשך (החלק השלישי) גם הוא הצחיק אותי מאד וגם אותו אהבתי.
אני מאד אוהבת סיפורים קצרים.
המשך יבוא אני מניחה? אחכה בסבלנות:)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ספר ילדים דוידי
כזה עם ציורים, שכמובן לא אני מצייר.
גם אני מאוד אוהב סיפורים קצרים. לצערי בזמן האחרון הוצאות הספרים לא ממהרות להוציא סיפורים קצרים. הן טוענות שמדובר בז'אנר נכחד ולא מסחרי בעליל, אבל כרגע אני כותב ולא שואל את עצמי מי יירצה לפרסם.
בכל מקרה אין לי שמץ של מושג איך ולאן שני הרוסים האלה הולכים, אם בכלל.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים כזה עם ציורים:) שיווה
זה לילדים צעירים. לא נוער.
אני זוכרת את עצמי בספרייה מחפשת ספרים שהם קובץ של סיפורים קצרים, גי דה מופאסן, או הנרי, אורסון וולס, אדגר אלן פו, סטיבן קינג ועוד... מאד אהבתי את הז'אנר הזה.
מעניין למה הוא לא מושך יותר, למה הוא לא מסחרי.
טוב, אני בטח לא יודעת לאן הם הולכים.
לך הפתרונים:)
בהצלחה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים זה עניין של אופנה.. דוידי
גם אין יותר במות לסיפור קצר, העיתונות המודפסת גוועת
פעם יכולת להתאמן, היום יש מעט מקומות לפרסם והאינטרנט מתאים לסיפורים קצרצרים,
סיפורים קצרים הם ארוכים מדי.
יש אפילו רומן של מאיה ערד שמסביר מדוע הסיפור הקצר הוא אמנות גוועת "אמן הסיפור הקצר"
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים בעידן שלנו שיווה
כשאפילו מרגול עושה קאמבק,
אולי גם הסיפור הקצר יהיה חלק מאופנת הרטרו:)
לא מכירה את הספר של מאיה ערד.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
-
-
לפני 13 שנים איזה Dawn
-
לפני 13 שנים אז הנה עוד קצת המשך ותודה על המחמאות דוידי
אנחנו מתיישבים על החול, כי סרגיי בקושי מצליח לעמוד, הים גועש, קצף לבן מתפזר, אנשים רצים על החוף, אין לי מושג למה ולאן.
"סרגי אתה אוהב אותי?"
"ודאי איזו שאלה..." הוא אומר כמעט נעלב.
"איך אפשר לדעת אם מישהו אוהב אותך באמת?"
"מה זה לא ברור?"
"לא תמיד."
"סשה אני אוהב אותך את האהבה הכי טהורה."
"למה זאת אהבה הכי טהורה?"
"כי מה יצא לי מהאהבה הזאת? מנדובצ'קס? כינים? כלום לא ייצא לי מהאהבה הזאת, רק צרות יש לי ממך אלכס, אהוב שלי." הוא אומר בעצב.
אישתי השניה טוב אלה היו נישואים של נוחות, אני מודה, הייתי כבר סטודנט , היא גרה לידי קראו לה אולגה אישה נחמדה- אלמנה, מבוגרת ממני בשבע שנים וקצת שמנמנה, לא שאכפת לי, אני אוהב שיש מה להחזיק באישה וחוץ מזה היו לה עינים יפות והעיקר היא הייתה חברת מפלגה ועבדה במפעל לנקניקים וכל יום הייתה מביאה לי נקניק רוסי אמיתי, זאת הייתה תקופה קשה לסטודנט מסכן ועני בלי קרובים, אז מכרתי את כל ממלכתי תמורת נקניק.
אני לא יודע אם אהבתי אותה, אני לא יודע אם היא אהבה אותי, מי יודע מה זאת אהבה בכלל... אבל היה לנו נח, נעים, אהבנו להתכרבל ביחד במיטה ולחלום.
אמנם היא אהבה לנקות את הבית ואני לא כל כך אוהב ניקיון, זאת אומרת אני אוהב ניקיון, אבל מרחוק לא אצלי בבית ואולגה הייתה ממש לידי מקבת, כל כתם הייתה מתנפלת עליו ומשפשפת אותו עד מוות ואחר כך הייתה צועקת עלי, אבל חוץ מזה היינו זוג יונים, באמת...
בשנה האחרונה של הלימודים היא מתה, תאונת עבודה. היה איזה כתם במטחנה של הנקניקים והיא נכנסה פנימה כדי לנקות, מישהו הפעיל בטעות את המכונה וזהו, סוף הסיפור, ככה נגמרים חיים של בן אדם, בתוך לחמניה של איזה מישהו עם חרדל. אני סתם צוחק, אני כמעט בטוח שלא שעשו מאולגה היקרה שלי נקניק.
חשבתי שאני אקבל פצויים, אפילו הלכתי למפקח על המפעל, והוא הסביר שהמפעל היה בסדר גמור, מפעל לתפארת הסובייט העליון, ורק אולגה, שאלוהים שאף פעם לא היה קיים יעזור לה, הייתה קצת טיפשה, מי נכנס למטחנה כדי לנקות אותה?
אבל לא כל טיפש מקבל עונש מוות, אמרתי למפקח, אחרת חצי מוסקבה הייתה מוצאת להורג.
מצטער, אמר המפקח, כל מה שאני יכול לתת לך זה חבילה של נקניקיות.
לקחתי את חבילת הנקניקיות, הורדתי את שעון קוקיה מהקיר (תעלול בורגני מלוכלך שמכרתי מאוחר יותר בשוק השחור, תמורת נוזל שקוף להרווית הצמאון הפרולטורי) וזה כל מה שנשאר מהנישואים השניים שלי.
"אולי נלך סשה."
"לאן נלך?" אני שואל בחשד.
""מה זאת אומרת, לאן כולם הולכים?"
"לבית."
"אז נלך גם אנחנו לבית." אומר סרגיי וקם נמרצות.
"סרגיי אנחנו בבית."
סרגיי מביט מסביב, "יש לך בית קצת מוזר." הוא אומר בקול קצת מאשים.
"אני שוקל לעבור דירה בהקדם."
"אבל יש לך חצר יפה." אומר סרגיי בשביעות רצון ונשכב על החול.
אישתי השלישית ליזטה הייתה בולעת אש בקרקס, אבל לא פגשתי אותה בקרקס, אלא דווקא בתור ללחם, היא הייתה אישה טובה, חמה, נמוכה עם עור חום כמו שוקולד תוצרת חוץ.
איתה לא יצאתי מהמיטה, איזו אישה אש וגופרית, אף פעם לא אמרה לא על שום דבר שעשינו ואיזה קולות עשתה כמו ספינת קיטור ממש.
איזו אישה, פשוט תענוג.
התחתננו שבועיים אחרי שנפגשנו.
רק אחר כך גיליתי שהיא הייתה כעסנית, מזג היה לה כמו סמובר רותח, פתאום הייתה מתפרצת אלי ככה סתם בלי סיבה. גרישה לך לעבוד! הייתה צועקת עלי מהחלון ואני בכלל קוראים לי אלכס.
אני איש רגוע, אני איש של שלווה מתוקה, אני מים כבדים שחודרים עמוק והיא אש להבה, פלפל חריף שנושך את הלשון ועוד אברים שאסור לכתוב עליהם בסיפור לילדים. בקיצור פעם בחודש הייתה זורקת עלי מגהץ, נו לא נורא אני יודע להתכופף.
הבעיה הייתה שהיא אהבה לשכב עם גברים אחרים, בשבילה לשכב עם גבר היה משהו פשוט כמו נניח לאכול עוגת דלעת, ואני לא יכולתי לשאת את זה, לא מפני שאני קנאי תודה לאל, אלא פשוט מפני ששנאתי את הריח של גברים אחרים, וגם נו... איך לאמר זה עניין של היגיינה וחוץ מזה האמת שגם קצת אהבתי אותה את בולעת האש שלי.
גרנו יחד, אבל ליזטה נסעה מידי פעם ברחבי הסובייט עם הקרקס שלה, להסביר את נפלאות הדרכים של החבר סטלין ולנין (שכידוע היו לולינים לא קטנים.) ואני נשארתי במוסקבה האהובה והתגעגעתי וגם השתעממתי.
אחרי שנה של נישואים הקרקס נסע לקזחסטן וליזטה ברחה עם ראש השבט הקזחי במזחלת רתומה לשנים עשר כלבים לבנים לכפר שלו בהרים, על פי גירסה אחרת היא ברחה בכלל עם בולע החרבות מהקרקס ושניהם התיישבו בדגסטן בבירה ושם הם פתחו בר לכופתאות ממולאות בבשר כבש. בקיצור, לא שמעתי ממנה יותר.
ואחר כך? אחר כך אהבתי נשים מכל הסוגים, יפות ומכוערות, טפשות וחכמות, שמנות ורזות אבל אצל אף אחת זה לא נמשך יותר מדי זמן. נשים תמיד דורשות כל מיני דברים, כמו שלא תלכלך את הרצפה עם פרורי לחם, שתהיה רומנטי ותביא פרחים ביום שישי, שתגיד להן שהן רזות גם אם הן נראות כמו ספינת המלחמה פוטיומקין.
היום, אני לא חושב שאני אוכל לישון עם מישהי לידי, התרגלתי לישון לבד (סרגיי שנוחר כמו סוס יאור לא ממש נחשב). חוץ מזה נשים אוהבות גברים שעובדים בעבודה רצינית ומתקלחים לפחות פעמיים בשבוע, שני דברים שאני לא חושב לעשות בזמן הקרוב.
סרגי שוכב על החול ונוחר, (כבר אמרתי לכם שהוא לא יודע לשתות, לא?) אני מביט על הגלים, שותה את הטיפות האחרונות מהבקבוק.
"סרגיי קום." אני מנער אותו.
"למה לקום?" הוא אומר ומביט בי בעיני עגל. "אני חושב..."
"אתה אל תחשוב, גם תרנגול ההודו חשב ועכשיו הוא במרק."
"דווקא מרק לא היה אכפת לי." אומר סרגיי ומנער את החול מהבגדים והשיער.
"בא אנחנו הולכים."
"לאן הולכים?"
"לרוסיה."
"חוזרים לרוסיה?" שואל סרגיי בחוסר אמון.
"למה לא?"
"מה היה לך כל כך טוב ברוסיה סשה?"
"לא היה לי טוב בכלל, אבל אין כמו הבית." אני קובע בבטחון.
בקבוק הוודקה ריק, הוא עף באוויר כמו יונה שקופה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים החלק הזה נהדר Dawn
כמו החלקים שקדמו לו, נישואי גרישה (והוא בכלל אלכס:)) מצחיקים מאד.
אני מחכה לראות אם יחזרו לאמא רוסיה או שזו הוודקה רוקמת להם חלומות.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
