פריחת הדובדבן.
פרק שמיני "קולות מן העבר"
ירושלים פברואר 1996- ביה"ח "הדסה" עין כרם.
חלפו כששה חודשים מאז נפצע ניר ברטונוב בתאונה עם הרכבת.
זה כמה ימים שהוא פוקח – לדקות אחדות - את עיניו ועוצם אותן חליפות. לפני שעות אחדות
התעורר לחלוטין מתרדמתו. מולו ישבה קשישה בשנות השבעים המאוחרות שלה.
"אימא !", קרא ניר לפתע, "איפה אני ומה את עושה כאן?".
"תודה לאל, תודה לאל!" קראה אימו של ניר, בהתרגשות רבה. "תודה לאל שחזרת אלינו
הו, כמה שאני שמחה".
"איפה דורית ויובל. איפה מירב?". שאל ניר.
"יובל נמצא בצבא. נגמרו לו כל החופשות אתה כאן למעלה מחצי שנה"
"בסדר, שכחתי" ענה ניר. והמשיך לשאול "אבל דורית, למה היא לא פה"?
אימו של ניר השפילה את מבטה. לא ידעה מה לענות לו. איך מבשרים לניר שדורית נהרגה בתאונה?"
לפתע הבזיק במוחה רעיון: "אתה יודע", אמרה, "אתה יודע שאתה סבא?"
"איך אני סבא?", שאל.
"הו, פשוט מאוד". אמרה. והוסיפה "בדיוק לפני שבועיים ילדה מירב את הנכד שלך.
תינוק יפה וחמוד כמוך. מירב קראה לו יעקב על שם אביך שלא הכרת".
"נהדר! נפלא!" אמר ניר. "נראה לי שלא אקבל תשובה על דורית הלא כן? נו. טוב..הבנתי לבד.
מתי אני הולך הביתה?"
"איני יודעת" ענתה אימו. "צריך לדבר עם הרופא והוא יחליט".
"אני רוצה לחזור מהר ככל האפשר" אמר ניר. "בבקשה, אמא, תקראי עכשיו לרופא".
"טוב. אקרא לו", אמרה הֵנייה, אימו של ניר.
ירושלים- בנין "כלל" במרכז העיר.
מאי 1996.
במשרדיהם של חברת עורכי הדין "ברטונוב - פוגלמן ושות' ", נערכה לפני יומיים קבלת פנים
חמה לניר ברטונוב ששב לעבודתו. את משרדו העבירו אל קומת הקרקע כדי להקל עליו את הגישה
בכיסא הגלגלים עליו ישב מאז שחרורו לפני כחודשיים ומחצה מבית החולים. זרי- פרחים היו פזורים
בכל מקום במשרדו. רבים מבעלי העסקים שבסמוך באו לאחל לו חזרה מוצלחת לעבודה.
עתה ישב ניר ליד שולחנו וטיפל בכמה חוזים. אמנם טרם חזר לעבודה מלאה, אך דומה היה לו
שהכול הולך למישרין.... עד לאותו הרגע בו נכנסה מזכירתו והודיעה: "מר בירנבאום ממתין
לפגישה עמך". ניר שכח שאכן קבע פגישה עם מר בירנבאום, אך חשב שאין זה דבר שלא ניתן לתקנו.
"תאמרי לו שייכנס" אמר ניר למזכירה.
אל משרדו של ניר נכנס אדם כבן שמונים והתיישב מולו.
"כן אדוני. במה אני יכול לעזור?" שאל ניר את הקשיש.
עיניו של הקשיש תרו מעט גבוה מעל כתפו של ניר, שם הייתה תלויה תמונה מצהיבה של איש בשנות
העשרים המאוחרות שלו.
לפתע שאל הקשיש: "סליחה אדוני, יש לך קשר כלשהו לאיש שבתמונה?"
"בהחלט. ענה עוה"ד ברטונוב "האיש בתמונה הוא אבא שלי".
"אתה הבן של יעקב ברטונוב??" שאל האיש, בפליאה רבה.
"מה מסובך בזה?" שאל ניר והוסיף לשאול "האם הכרת את אבי?"
"וודאי שהכרתי אותו" ענה מר בירנבאום. "עשינו יחד שרות מילואים כמה שנים באותה מחלקה עד שבסוף
שנת 1954 הוא נהרג ממש לידי. איזה עולם קטן".
"התוכל, בבקשה, לספר לי כיצד אבי נהרג?" שאל ניר.
"הו, אין לדעת בדיוק כיצד זה קרה אמר בירנבאום. היינו במארב ליד הגבול הדרומי ולפתע נפתחה
עלינו אש. כבר במטח הראשון אביך נהרג. יש אומרים, הוסיף בירנבאום, שאביך נהרג מאש כוחותינו
אך מעולם לא נודע הדבר".
"תודה. תודה רבה" אמר ניר, והוסיף "ועכשיו לענייננו במה אני יכול לעזור לך אדוני?"
"אה. רק עוד שאלה אחת" אמר בירנבאום "מה שלום אחיך ?"
"אחי? איזה אח? על מה אתה מדבר אדוני? מעולם לא היו לי אחים!, אמר ניר ברטונוב.
"טועה אתה" אמר בירנבאום, "בפעם האחרונה שנפגשנו במילואים, אביך סיפר לי שאשתו הנייה
ילדה תאומים זהים !.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
