תקציר
בביה"ח בירושלים ניר ברטונוב מתאושש קמעה,
אולם אינו מזהה את משפחתו: אמו, בתו מירב ובנו החייל, יובל.
==========
קטע מהפרק הקודם
מירב הרגישה לחיצה יד איתנה על ידה. "איפה הרופא?", שאלה כשסימני התרגשות ניכרים בקולה,
איפה הרופא?".
ללא הכנות מוקדמות, פקח ניר ברטונוב את עיניו, ושאלתיו הראשונות היו: איפה מרגרט?
איפה סטנלי?"
"מי זאת מרגרט?", שאלה אימו, "ומי זה סטנלי?" תמהה מאוד.
פרק חמישי – כריסטיאן.
"ומי את גברתי?", שאל ניר את האישה הקשישה.
"ניר, "בבקשה, תפסיק לחמוד לצון. אני אמך", אמרה האם המודאגת. ניר היה בעל חוש הומור
רב ביותר, אולם הפעם לא נראה כל חיוך על פניו ודומה שהכל זר לו.
גם מירב הצטרפה לשיחה. "נו, אבא, תפסיק להדאיג אותנו. הנה גם יובל פה" אמרה .
"צר לי" אמר ניר במבטא אנגלוסקסי כבד. "איני יודע מי אתם"
מירב, בצר לה, הוציאה מתיקה את תמונת החתונה שנשאה עמה כל הזמן. "הנה אבא אתה רואה
כאן אני ואתה ביום החתונה שלי"
"ומי זו היפה שמשמאלך שאל. מירב חשה דאגה רבה ובדעתה עלו מחשבות שאביה איבד את זיכרונו
בעקבות התאונה. "זו משמאלי היא אימא שלי דורית - אשתך.
"יפה למדי "אמר. "והיכן היא כעת?"
"היא...היא" גמגמה מירב. "היא נהרגה בתאונה שהייתה לכם עם הרכבת".
העייפות החלה להשתלט על ניר והוא החל לשקוע שוב אל חוסר ההכרה, נופל אל מעמקי תהומות הנשייה.
קליבלנד אוהיו – ביה"ח "קליבלנד קליניק"
שלהי קיץ 1972
יום ראשון היה יום המנוחה הרשמי של הנוצרים, וכריסטיאן החליט לנצל את יום המנוחה
בקרבת מרגרט. אביו ואמו לא ביקרו מעולם בכנסיה כך שכל היום עמד לרשותו וגם המכונית.
כריסטיאן לקח עמו ספרים אחדים. ידע שבשל הניתוח אינה יכולה לקרוא, אך נתן בדעתו אולי
מרגרט תרצה שיקריא לה סיפור כלשהו.
הפעם לא התעכב בקבלה ופנה היישר לחדר מספר 16. מרגרט – שהתחבושות הוסרו מעיניה – צהלה לקראתו.
עדיין ראתה במטושטש, אך לא ציפתה לאיש פרט לכריסטיאן.
"השוקולד שהבאת אתמול היה טעים מאוד", אמרה. "היש לך עוד ממנו?" שאלה מרגרט. "אה... כן"
אמר בגמגום . לא חשב שהיא אוהבת ממתקים."שכחתי אותו במכונית", אמר. "אני רץ להביא אותו,
בינתיים הבאתי לך מספר ספרי קריאה".
כריסטיאן ירד לקפיטריה ובדוחק רב הצליח למצוא חפיסת שוקולד מאותו סוג. בדרכו אל המעלית
פגש את אביה של מרגרט ואת סטנלי הקטן שהיו אף הם בדרכם לבקר את מרגרט.
"שלום מר שפירו" אמר כריסטיאן, ושאל: האינכם הולכים לכנסייה?. "הו לא". ענה מיינרד שפירו.
"איננו דתיים". "ואתה" שאל מיינרד. "מדוע אינך הולך לכנסייה?".
"גם אנחנו לא דתיים ומעולם לא ביקרנו בכנסייה".
שלושת המבקרים נכנסו כאחד אל חדרה של מרגרט. "האם הספרים אינם טובים?" שאל כריסטיאן.
"או. לא. כלומר כן". אמרה, "אולם עדיין איני רואה היטב והרופאים אסרו עליי לאמץ את העיניים".
"היי סטנלי" אמרה. "ומה שלומך אבא?" הוסיפה ושאלה. "אפשר שאשתחרר מחר מבית החולים, אמרה מרגרט.
"הכול מותנה בתוצאות הבדיקות".
"אם כך אנחנו נשוב מחר". אמר מר שפירו. ופנה לעבר היציאה.
"מר מיינרד, רצונך שאחזירך לביתך ?" שאל כריסטיאן.
"לא. תודה". ענה. "אחזור עם המונית. אשמח שתארח לחברה למרגרט".
כריסטיאן לקח את אחד הספרים והתחיל להקריא למרגרט. אולם לאחר דקות סגרה
לו את הספר ואמרה: "אולי תספר לי מעט על עצמך".
"אעשה זאת", אמר. "ובלבד שגם את תספרי על עצמך".
"בסדר" אמרה. "קודם אתה".
"טוב, אתחיל מיום חמישי". אמר.
"מה היה ביום חמישי?", שאלה.
"ובכן", אמר כריסטיאן, "מאמן הכדורסל, מר תומפסון, קרא לי למשרדו והודיע לי שאני
נכלל בסגל נבחרת הכדורסל של המכללה".
"או, נפלא!" אמרה מרגרט, והוסיפה "אתה כל כך מוכשר אם אתה בנבחרת הכדורסל".
"ממש לא. איני מוכשר כלל וכלל" ענה כריסטיאן. "לא הבנתי", המשיך "למה מר תומפסון
צרף אותי. אולי בגלל קומתי התמירה. איני בטוח", הוסיף כריסטיאן, "שאתרום משהו לקבוצה.
לכול היותר אהיה 'נער המים ' ".
"מה זה 'נער מים'?". שאלה.
"אהה.. זה בחור שמחלק מים בפסקי הזמן, נותן מגבות וכן משהו בכגון זה".
"איני מאמינה שלשם כך הוא זימן אותך" אמרה מרגרט. "בין כך ובין כך אתה תדע בהקדם מה תפקידך".
"אכן, כך הם פני הדברים" אמר כריסטיאן. "מחר יש אימון ראשון ונראה לאן יתפתח העניין.
ועכשיו ספרי לי את משהו על עצמך".
"לא. לא". אמרה. "טרם ספרת לי עליך ועל משפחתך ורק לאחר שתעשה זאת, אפתח את לבי בפניך".
"יהי כן", אמר כריסטיאן, ושתק שעה ארוכה בטרם אזר אומץ לספר על משפחתו.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
