היא סקרה אותו במבט נטול חמלה. תלתליו נדמו לה כסבך שיחים פרוע המסוכך על פניו הבולבוסיים, גופו גדול עד כדי גיחוך, ישוב כך בקצה מדרגה כשרגליו משתלשלות מטה והוא מניען קדימה ואחורה בעליצות. ליצן, היא חשבה, ומיד ניסוגה אחורה במחשבותיה ונמלאה צער על מבטה הישיר, חסר הרחמים. לא כך היא מבקשת לתפוס את עצמה, לא העיניים האלה הן שצריכות לקנן בארובות עיניה. היא השפילה את מבטה אל הקרקע, מתחלחלת מהדמות שנצרבה במבט זה ונרעדת מהדרך שבה מוחה הבוגדני בחר לפרש את מראה דמות זו. הרי בנה הוא. יוצא חלציה. את התלתלים האלה, המלוכלכים, שודאי מאות חרקים מזדווגים ביניהם ומטילים ביציהם, צריך ללטף באהבה, לרחוץ ולסרק. לפנים האלה צריכה היא לסגוד, לראות בהם את השתקפותה, את כל תקוותיה, את פסגת הישגיה בחיים הללו. את הגוף הזה צריך להניף אל על ולתפוס. תמיד לתפוס. את הרגליים צריך לדגדג, עד שהפה הגדול המאיים לבלוע את עולמה בשלמותו ייפתח וישאג בקול צחוק. מדוע זה עכשיו לפתע נפרץ הסכר, נשברו כל השיניים שהתאמצה לחרוק? מדוע אין היא מסוגלת עוד לשוות לו מראה אחר, ההולם יותר את גוש המסה המרוכזת שאליו נזקקת היא לשלח את כל כוונותיה הטובות? הנה נצטעק הוא, וקולו הדהד בין הכתלים כמו קול פסיעותיו של ענק המתהלך בעיר וממוטט ביניינים תחת רגליו העצומות, "אמא". הוא הושיט את ידו, כמנסה לתפוס בעורק חייה ולמחצו. "אמא". אך כבר לא הייתה מסוגלת לגשת אליו.
