פריחת הדובדבן – סיפור בהמשכים מאת אברהם אוחנה.
פרק רביעי. בין הדמדומים.
ירושלים – שכונת תלפיות. קיץ 1995
ניר ברטונוב, רגיל היה להתעורר בכל בוקר בשעה 0530., מכין לעצמו קפה שחור ולרעייתו
דורית נס עם חלב. ובדיוק בשעה 0600 היה מסיע את דורית לאזור התעשייה תלפיות שם עבדה
כמזכירה בחברה ליבוא מכוניות. לאחר מכן היה ממשיך לבית המשפט לענייני משפחה לייצג את
אחד מלקוחותיו בפני השופטים.
ניר היה שותף בחברת עורכי דין גדולה וראה ברכה בעמלו. לניר ודורית היו שני ילדים,
מירב בת ה 20 שנישאה לפני כמה חודשים, ויובל בן ה 19 שהיה חייל קרבי בשנת השרות הראשונה.
כך תכנן גם את הבוקר הזה. כלומר לצאת מביתו בשעה שש בטרם תגיע הרכבת.
אולם בבוקר זה קם עייף מהרגיל.
אמש זכתה קבוצתו האהודה "הפועל" ירושלים – "יש לי אהבה והיא תנצח" – לראשונה בתולדותיה –
בגביע המדינה לכדור-סל.
שמחתו כאוהד "שרוף" לא ידעה גבול, ובשעה של נחת רוח הזמין את חבריו לאחד הפאבים בת"א
לחגיגות הניצחון, שנמשכו עד השעה 0200 לאחר חצות.
עייף ותשוש הגיע לביתו בשכונת תלפיות בירושלים, והספיק לנמנם מעט, עד שהשעון המעורר
צלצל והקיץ אותו מתנומתו בשעה 0530.
כמדי בוקר. הכין שתייה חמה לו ולאשתו דורית, ומיד יצאו לדרך.
בדרך כלל היה "גונב" את פסי הרכבת דקה ומחצה לפני הגעתה של הרכבת למפגש המסילה עם הכביש.
בבוקר זה נתאחר מעט. בהגיעם אל הפסים נלכדו גלגלי המכונית בין הפסים, ובטרם הספיקו דורית
ובעלה לרדת מהרכב, נשמעה שריקת הרכבת שיצאה לפני דקות מהתחנה הראשית.
לניר ודורית לא היה שום סיכוי. הרכבת פגעה באחורי המכונית וגררה אותה עשרות מטרים.
הרכב התהפך מספר פעמים ברעש מחריש אוזניים. רעש- שנמשך מספר דקות עד שנשתררה דממה מוחלטת.
צוותי מד"א שהגיעו למקום, טיפלו בהם טיפול ראשוני, והעבירום לביה"ח "הדסה" עין כרם.
שלושה ניתוחים בזה אחר זה, הוציאו את ניר מכלל סכנה, אך לא היה ברור אם אי פעם יעמוד על רגליו.
הרופאים שיצאו מחדר הניתוח אמרו: "עשינו את שלנו, עכשיו נשאר להתפלל".
מירב, בתו הגדולה, הגיעה כמעט מדי יום לבקרו וגם, ובעיקר, כדי לראות אם יש התקדמות בריפויו.
גם אמו הישישה של ניר הייתה מגיעה אחת לכמה ימים לבקרו. אולם ככל שחלף הזמן,
החל הייאוש לנקר במחשבתה. ניר היה בנה היחיד.
מנהל המחלקה הכירורגית ריחם על האישה המיוסרת, והחליט לתת לה תקווה כלשהי ואמר לה:
"גברתי, דעי לך שהיו מקרים רבים בהם החולים חזרו לאיתנם. צריך סבלנות ואורך רוח".
הידיעה על התאונה "תפסה" את יובל החייל במהלך אימון גדודי, ומפקדו הורה לו לצאת
ללא דיחוי אל בית החולים. כאשר עברו למעלה מעשרה ימים, חזר יובל לבסיסו
והמשיך להיות בקשר יומיומי עם מירב.
ירושלים ביה"ח "הדסה" עין כרם.
דצמבר 1995. שעת בין ערביים.
חלפו מספר חודשים מאז התאונה המחרידה בה נפצע ניר ברטונוב בהתנגשות עם הרכבת.
במצב בריאותו לא חל כל שיפור, אך לא חלה גם כל נסיגה. הרופאים החלו לשקול את העברתו
למוסד שיקומי, כדי לפנות מקום לחולים במצב קשה יותר.
היה זה אחד מימי חג החנוכה ויובל קיבל חופשה לכמה ימים - חופשה שבמרביתה שהה ליד מיטת אביו.
יובל ביקש מהרופאים להעביר את אביו לחדר האוכל כדי שישמע גם הוא את ברכות הדלקת נרות חנוכה.
"איני יודע מה הטעם לכך" אמר מנהל המחלקה, "ממילא אין הוא מגיב לשום דבר, ומה תועיל כל הטרחה
הכרוכה בהעברתו".
"אעפ"י כן אבקש להעבירו לשם". אמר יובל. והוסיף, "אבא אהב מאוד את החגים ובמיוחד את חג החנוכה,
אם לא יועיל לא יזיק".
"טוב", אמר מנהל המחלקה. "כך נעשה".
חמש דקות לאחר מכן היו בחדר האוכל: ניר – שעדיין היה מחובר למכשירים שונים – אמו,
בתו מירב, שהייתה בחודשי הריונה הראשונים ובנו יובל, יחד עם חולים אחדים ובני משפחותיהם.
אחד מהמבקרים הדליק את נרות החנוכה, וכולם פצחו בשיר "מעוז צור ישועתי". אימו של ניר הזילה דמעה.
"סבתא! סבתא!" צרח לפתע, בהתרגשות רבה, יובל החייל. "סבתא הוא הזיז את היד!".
"לא יכול להיות, אני רוצה לראות בעיניי", אמרה מירב.
מירב החזיקה בידו של אביה ולחשה לתוך אוזנו: "אבא, אם אתה שומע אותי, תן אות".
מירב הרגישה לחיצה יד איתנה על ידה. "איפה הרופא?", שאלה כשסימני התרגשות ניכרים בקולה,
"איפה הרופא?".
ללא הכנות מוקדמות, פקח ניר ברטונוב את עיניו, ושאלותיו הראשונות היו: איפה מרגרט? איפה סטנלי?"
"מי זאת מרגרט?", שאלה אימו, "ומי זה סטנלי?" תמהה מאוד.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
