זה היה יום חמים נעים ואביבי בשנת 2000 כמו שהיה נהוג להיות אז באביבי קליפורניה המזרחית.בעליה התעללו בת למרות גילה ויופיה המהפנט.זרקו אותה כל פעם שעשתה את הטעות הקטנה שבקטנות,זרקו אותה לכלבים הגדולים להיפגע כעונש.המכונית עצרה והיא הריחה אוכל.היא ניסתה להשיג אותו כיוון שלא האכילו אותה והיא הייתה זקוקה למזון בגילה.ילנה שאלה בקולה המפוחד אך עם הנטייה להישאר רגוע:"מדוע הינכם עושים לה את זה?" "היא עושה צרכים על הדשא." ענו לה בעליה והיא השיבה "פעם הבאה שזה קורה אנחנו לוקחים אותה." עברו יומיים ושוב המעשה הנורא קרה.כאשר ילנה פתחה את דלת המכונית היא קפצה במידי אל תוך המכונית והסתתרה."זהו,לקחנו אותה" אמרה ילנה,סגרה את הדלת והם נסעו משם.היא הרימה את הכלבה בת החודשיים והאכילה אותה בכל מוצר מזון שהיה לה באותו הרגע. "איך נקרא לה?"שאל איגור,אב המשפחה."קיארה" השיב מיכה הבן היחיד,נכון לעכשיו של המשפחה.
כעבור שנתיים:
בת חדשה התווספה למשפחה.קראו לה מריה.
כעבור 6 שנים:
מריה התבגרה ועכשיו היא אחראית על קיארה ואהבת אותה יותר מכל אחד אחר.
כעבור 4 שנים:
מריה מילאה את תפקדה,אבל קיארה חלתה במחלה קשה.לפני שהמחלה הגיעה לליבה החלתנו לעשות לה הרדמה.לאלתר.זה היה כואב.מאוד.אבל צריך להתגבר.עד עכשיו לא התגברתי.
כעבור שנתיים:
בת חדשה התווספה למשפחה.קראו לה מריה.
כעבור 6 שנים:
מריה התבגרה ועכשיו היא אחראית על קיארה ואהבת אותה יותר מכל אחד אחר.
כעבור 4 שנים:
מריה מילאה את תפקדה,אבל קיארה חלתה במחלה קשה.לפני שהמחלה הגיעה לליבה החלתנו לעשות לה הרדמה.לאלתר.זה היה כואב.מאוד.אבל צריך להתגבר.עד עכשיו לא התגברתי.