פריחת הדובדבן, המשך (1)
טפיחה עזה על כתפי קטעה את הרהוריי. היה זה מר תומפסון מאמן הכדורסל של נבחרת
הקולג' מאותה תקופה בה למדתי שם ועד היום.
לא הייתי שחקן מחונן, בלשון המעטה, אף על פי כן, מר תומפסון צרף אותי לקבוצה
אם בשל קומתי הגבוהה, אם בשל סיבות השמורות עמו. למותר לציין שמעולם לא עליתי למגרש
"בחמישייה הפותחת", ורק משנקרו הזדמנויות מיוחדת כגון שהקבוצה הבטיחה את מקומה
בטורניר של גביע מסוים, או כאשר הוליכה ביתרון נקודות רב ביותר.
אולם ככל שחלף הזמן, וככל שהתמדתי באמונים הלך משחקי והשתפר עד כדי שמר תומפסון
היה מעלה אותי כשחקן-מחליף ראשון ועל כך הכרתי לו תודה גדולה – תודה על כך שבעטיו
של המשחק נתגברה אלי חיבתה של מרגרט אשר נכחה כמעט בכל משחק.
עברו למעלה מארבע שנים מאז סיימתי את חוק לימודיי, ולמעט מקרה אחד לא נזדמן לי
לפגוש את מר תומפסון. עתה הוא ניצב במלוא קומתו לידי והטפיחה העזה בכתפי, דומה,
זעזעה גם את מצב רוחי הירוד.
"היי כריסטיאן" אמר. והוסיף "אינך עולץ במיוחד לקראתי, הלא כן? שמא אהבה נכזבת ?
אכן מקום נאה מצאת להטביע את יגונך!" קבע מר תומפסון בפסקנות רבה.
"הו, לא, מר תומפסון" עניתי. "אין הדברים כך כלל וכלל". "אולם", המשכתי,
"העניינים עם מרגרט יגעים ואינם נוטים לכאן או לכאן ואיני רואה תועלת במצב זה.
שבע שנים אינם דבר של מה בכך. זו פרשת דרכים שבה אצטרך להחליט על עתידי".
"אם מדברים על עתיד", אמר תומפסון "מדוע שלא תשאל מגדת עתידות ? אני מכיר
אחת מצוינת הקולעת אל נכון למטרה".
שריר לא זע בפניו של מר תומפסון כאשר דיבר על מגדת עתידות. לא ידעתי אם חומד הוא לצון,
או שהשתייה המרובה הערב עיוותה את שיקול דעתי ואת הלך מחשבתי.
מר תומפסון, משראה שאיני עונה לדבריו, התעשת כהרף עין ואמר: "איני לועג לך.
דיברתי ברצינות מרובה. את מרבית המהלכים בחיי עשיתי בהתייעצות עם מגדת העתידות.
הן רואה אתה שהצלחתי למדי. הלא כן ?" סיים מר תומפסון את דבריו.
"אכן הצלחתך ניכרת וידועה לכל" עניתי. "אך תמה אני שאדם כמוך, מר תומפסון המאמן אנשים
להאמין בכוחם והתמדתם, הוא עצמו נזקק לכוחם של מגידי עתידות וחוזים בכוכבים"
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
