פריחת הדובדבן – מאת אברהם אוחנה.
מבוא
משהחלו העלים לנשור, ורוח סתווית פיזזה בין פריחת עצי הדובדבן,
ידעתי. השנה, מרגרט תהיה שלי.
זה למעלה משבע שנים אני מכיר את מרגרט. ובכול פעם שנדברנו להיפגש –
פגישה רצינית ומחייבת - לא יצא הדבר אל הפועל. פעם היה זה בשל אביה,
מיינרד, שלקה בהתקף חמור, והוצרכה לשהות עמו בבית-החולים, ופעם אחרת
כאשר אחיה, סטנלי, בן השבע שתה חומר ניקיון ומרגרט ששהתה
אותה עת לבדה בביתה, שקועה הייתה ברחמים עצמיים כאומרת בשלי קרה הדבר.
סיבות רבות – שאיש לא ידע את פשרן – דחקו במחשבתי שאין זו המיועדת לי.
בשעת ערב מאוחרת ישבתי במסבאתו של פיט, ואדי האלכוהול של הכוס הרביעית, שסיימתי זה עתה,
החלו לתת את אותותיהם. שקעתי מעט בשרעפיי.
הרהוריי נסבו על פגישתינו הראשונה, עת מרגרט, שהגיעה מקליבלנד להתגורר בעירנו,
נכנסה בשערי הקולג' היוקרתי בו למדתי.
נערה פשוטה. בעלת גשר על שיניה ומשקפיים בעלי עדשות עבות למדיי. שדומה אינה
רואה למרחק של יותר מיארד אחד. כך היא נתקלה בי וכמעט השתטחה אפיים ארצה.
"הו, סליחה, אני ממש מתנצלת". אמרה. "הייתי שקועה בחיפוש אחר אולם הלימודים,
זו פעם ראשונה שאני כאן".
"אין בכך כלום" אמרתי, והושטתי את ידי, "שמי כריסטיאן. בואי ואעזור לך להגיע
לאולם הלימודים". רכנתי יחד עמה להרים את ספריה שהתפזרו לכל עבר ופניי היו סמוכים
מאוד לפניה. ממרחק קצר זה הבחנתי ביופייה הרב ובעיניה הירוקות, אשר כעין האזמרגד.
ריחהּ היה נעים למדיי, ולמעט "הגשר" שעל שיניה, נראתה כנערת שער של אחד הירחונים.
"תודה לך על הטרחה, אמרה, והוסיפה בביישנות-מה, "שמי מרגרט.דרך אגב", אמרה,
"אני לומדת בכיתה השישית".
"אני בכתה השביעית", אמרתי. "ניפגש בהפסקה".
"בשמחה" ענתה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
