פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 868 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-1 חודשים "כל נדרי"\ "ונתנה תוקף". יום כיפור תש"ב. בעיר "וולפא" א. אוחנה אברהם
בהתקדש היום הגדול והנורא, יום הכיפורים, נתקבצו ובאו מכל העיר, הקרובים והרחוקים,
לתפילות היום הקדוש.
תכלית בואם - של רבים מהמתפללים - לשמוע את ר' מוישה וינשטיין, החזן המהולל,
נעים זמירות וולפא.
השמש החלה לשקוע. את "הסעודה המפסקת" סיימנו לפני דקות מספר ושמנו פעמינו-
בואכה בית הכנסת המרכזי.
זו הפעם הראשונה בה אני נדרש לצום יום שלם, "כדי להרגיל עצמי". בעוד מספר חודשים
ימלאו לי י"ג שנים ואז אהיה חייב ב"חמש תעניות", חלקם, מדאורייתא.
כאמור, אבי ואני שמנו פעמינו אל עבר בית הכנסת הגדול. במרחק מה מאחרינו התנהלה לה
לאיטה אימי, רוחל'ה, ובידה מחזור קטן ליום הכיפורים.
במקומות שונים בתוך בית הכנסת, כבר עמדו מספר מתפללים עטופים בטליתותיהם,
ופניהם הביעו ארשת רצִינוּת, מתכוננים לפתיחת התפילה. האור שבקע מכל מנורות בית הכנסת,
שיווה נופך חגיגי, כוּלו אומר כבוד והדר.
בית הכנסת היה מלא, בחלקו, וקהל רב החל לנהור פנימה. הגבאים הובילו את המתפללים -
אלה שטרחו טרם-עת "לקנות" מושבים - אל מקומם. ללא אומר ודברים ניגשנו אל מושבינו "הקבועים",
ולצידנו התיישבו שני אחיו הצעירים של אבי – ראובן ויהודה שניידער.
ב"כותל המזרח" ישבו זה לצד זה שמנה וסולתה של העיר: הרב יצחק הצדיק, רבהּ של העיר,
"המלמד" רבי זבולון ליפשיץ, ר' כהנא - הגבאי הראשי - ועוד רבים ונכבדים.
כל אחד כפי מעלתו ולפי כבודו . "כאיש כן גבורתו".
הס הושלך באולם כאשר ר' מויש'ה וינשטיין, החזן הראשי, פתח את היכל-הקודש,
הוציא ספר-תורה וצעד עמו אל "העמוּד".
רחש קל עבר בין המתפללים, עת קמו על עמדם, ממתינים למוצא-פיו (או גרונו) של ר' מויש'ה.
"בישיבה של מעלה", פתח ר' מויש'ה כשהקהל מָחְרֶה - מָחְזיק אחריו "ובישיבה של מטה,
על דעת המקום ועל דעת הקהל, אנו מתירים להתפלל עם העבריינים".
"כל נדרי ואֱסרי וחרמי וקונמֵי", קולו של ר' מויש'ה נתעלה מָעְלָה-מעלה כקולו של מלאך.
רעד והתרגשות רבה אחזו בקהל המתפללים.
כך היה בתפילת הערבית ובאמירת הסליחות. דומה, שאין איש בעולם עושה זאת טוב
יותר מר' מויש'ה וינשטיין.
פני הדברים לא נשתנו גם בבוקר יום הכיפורים. ר' מויש'ה המשיך בניגוניו המופלאים
כשפיוט אחד רודף את רעהו, ואין נגינה אחת דומה לחבירתה.
"קריאת התורה" הייתה הזדמנות נאותה, למנוחה מ"עמל הדרך" עבור ר' מויש'ה, אשר ניצל זאת
ל"נים ולא-נים". כי להווי ידוע: תפילת מוסף הייתה "חזקה" של רבי יצחק הצדיק,
כך היה מעולם, כך יהיה לעולם.
אולם דא-עקא, רבי יצחק, להפתעת כל הקהל, סירב לקום להתפלל מוסף.
ר' צבי כהנא, ראש הגבאים, לא ידע את נפשו מצער. אך כעבור שניות התעשת ופנה אל
"המלמד" - רבי זבולון - וכיבד אותו ב"מוסף". אמנם "המלמד" היה צדיק כמו רבי יצחק,
אך חזן גדול-? לא מיניה ולא מקצתיה. קולו - לא דמה במאום לקולם של החזנים.
עליו נאמר עת לשתוק ועת גם כן לשתוק.
בצר לו פנה ר' כהנא לר' מוישה ואמר לו: "טִרחא דְצִיבורא", "היום קצר והמלאכה מרובה",
דברי כיבושין וכיוצא בזה.
ר' מויש'ה קם ממקומו בצעדים מהוססים, הניד את כתפו כאומר בלבו: "מה אני ומי אני?,
שיתנו לראוי ממני!". ותפילת מוסף מה תהא עליה?! "גזירה היא מלפני ר' כהנא ואין ר' מויש'ה רשאי
להרהר אחריה", כך היקשה ותירץ מיניה וביה.
ר' מויש'ה נתקרב ל"עמוד", כחכח בגרונו, חזור וכַחְכח, ו"יצא לדרך הארוכה".
"הנני, הֱעני ממעש, נרעש! ונפחד! מפחד יושב תהילות ישראל", כך התחיל בקול גדול -
שדומה נוספה לו סייעתא דשמיא מיוחדת. "באתי לחלֹּות ולחַנֶן את פני נורא מלך מלכי המלכים ואדוני- האדונים"
בשעה זו התפילה הגיעה לשיאה. הרגע הגדול, לו ציפה הקהל, הגיע! "פרק חזנות" מיוחד, שגם כל חזן
ממתין לו: "וּנְתָּנֶה תוקף קדושת היום". פיוט נשגב ומרגש שחיבר רבי אמנון ממגנצא.
ר' מויש'ה, במעבר מוסיקלי חד, התחיל בקול-בוֹכִים אך צלול להפליא: "ונתנה תוקף קדושת היום,
כי הוא נורא ואיום". מעזרת הנשים נשמעה התייפחות חרישית- שגברה ככל שהפיוט התקדם.
"כבקרת רועה עדרו", המשיך ר' מויש'ה, "מעביר צאנו תחת שבטו,
כן תעביר ותספור ותמנה...מי יחיה ומי ימות, מי בקיצו מי לא בקיצו
מי באש, מי בחרב......מי בחניקה".. קולו של החזן גבר והלך
כמו שופרו של הקב"ה בהר סיני. "מי ינוח ומי ינוע מי יִשָפֵל ומי ירום".
בסיום התחינה הנוראה הצטרף כל הקהל בקול גדול ודמעות שליש: "ותשובה ותפילה
וצדקה - מעבירין את רוע הגזירה". כשהגיע החזן לפסוק: "ואתה הוא מלך אל חי וקיים"
נדמה היה שמלאכים, אם לא למעלה מהם, מסייעים לתפילתו של ר' מויש'ה.
לאחר המאמץ הרב, זכה ר' מויש'ה ל"אתנחתא מוסיקלית" בסיועו של "העוזר-חזן" ר' קצנלבוגן.
זה המשיך בתפילת "החזרה" בחלק השייך ל"סדר העבודה" של הכהן הגדול בבית המקדש.
"אתה כוננְתָ עולם מראש..." וכן הלאה על זה הדרך, עד לסיומו של החלק הזה במילים:
"ויום טוב היה עושה לאוהביו בצאתו בשלום מן הקודש", מין חזרה בניגון על הכתוב ב"מסכת יומא".
כך נמשכה תפילת המוסף, כאשר "העוזר" קורא את החלקים "השייכים לו", ומדי פעם "מתערב" ר' מויש'ה
וקורא תחינה אחת או שתיים, עד לסיום תפילת המוסף.
לאחר הפסקה, בת כשעה ומחצה, התכנס כל הקהל לתפילות "מנחה ונעילה" שיחתמו את צום יום הכיפורים.
בתפילת המנחה נתכבד החזן ר' שניאור, שזה לא מכבר עבר לדוּר בעירנו. ועשה זאת בחן רב ובקול ערב.
בימים "רגילים" תפילת המנחה היא "שעת רצון". כך גם ביום זה. אולם, ביום הכיפורים,
תפילת "נעילה" היא התפילה "הקובעת".
כמראה "החמה בראש האילנות", כך נראו פניהם של המתפללים – כפיפות קומה בָּשָעה הגדולה.
אל מול המלך הגדול היושב על כסא-דין.
בית-הכנסת זהר באור-יקרות. גם ברחבה שמחוץ לאולם התכנס קהל גדול, ממתין לתקיעת השופר.
עמדנו, כל המתפללים, למגדול ועד קטון, ביראה ופחד - כעבד בפני רבו -
ועינינו נשואות אל אבינו שבשמיים. עד שיחוננוּ .
"פתח לנו שער בעת נעילת שער", ר' מויש'ה חזר למקומו "הטבעי" אל ה"עַמוּד" כדי לחתום את
היום הקדוש בתפילת הנעילה. המתפללים העטופים בטליתותיהם, מכף רגל ועד ראש,
נדמו כמלאכי השרת, ותפילתם נשמעה כעין שירה מיוחדת, שרק מלאכי מרום יודעים
ומכירים את רזיה וסודותיה.
"שמע-ישראל", ה' אלוהינו ה' אחד". קרא החזן, בקול ניחר, והקהל ענה אחריו בשאגה אדירה:
"שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד". ה' הוא האלוהים! ה' הוא האלוהים! המשיך החזן שבע פעמים,
ובכל פעם חזר הציבור על קריאת החזן, עד לסיום תפילת הנעילה - התפילה החשובה והמכרעת.
תקיעה, תרועה ושברים שביניהן, חתמו את תפילות יום הדין.
לאחר תפילת ערבית ו"קידוש הלבנה" יצאו איש-איש לביתו, בשמחה
ובטוב לבב, לטעימה קלה ותקיעת יתד ראשונה לסוכה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
