פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 641 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים עדיים צ'רנובוג
סערה מתרחשת שם בחוץ, יש את אלו האומרים שהיא מתקרבת, אבל אני יודע – הסערה כבר כאן.
קיימת אמונה רווחת שסערות קורות כתוצאה מתופעות מטאורולוגיות; שניתן לאבחן אותן במפות סינופטיות, שמילים כמו התעבות, זרמי אוויר, משקעים ולחצים ברומטריים קשורות בצורה מסוימת לסערות שמתחוללות; זאת כמובן שטות.
סערות, סערות אמיתיות בכל אופן – מתחילות ממקום אחר לגמרי.
היא מלאך, ככה הייתי אומר לכל מי ששאל, ופעמים גם לאלו שסתם עברו לידי.
נסעתי ברכב, מד המהירות מצביע לכיוון מוט ההילוכים, המנוע מגרגר ומציע לי להאט, אבל אני לא יכול, לא הלילה; הרוח מלטפת את פניי בעוד אני מטה את ראשי מחוץ לחלון הרכב, שיער ראשי מתבדר במשבים המהירים והרוח מלטפת את השיער שעל ידי; יש חשמל באוויר, אני יודע, אני מרגיש את זה וכשאני אני מגיע לדירת הרווקים הזנוחה והמוזנחת שלי, אני מרגיש טעון.
בחברה סגורה, בה כולם אשמים, הפשע היחיד הוא להיתפס; בעולם הגנבים שלי, החטא הסופי – הוא הטיפשות; ואני לא הייתי טיפש מעולם.
יש משהו בחיים האלו, החיים הבוגרים האלו – שהחמצתי.
אני רע, עמוק מבפנים, אני רע, רקוב, אני ההרס העצמי שכל אחד מייחל לו, אבל אני מרוצה מזה.
זה לא קל, נהגתי להגיד, זה לא קל להתדרדר כל כך נמוך, זה לא קל לדעת שאי אפשר להציל אותך, שאתה גמור, מחוק בחיים האלו, שלא ייצא ממך שום דבר טוב.
ואז היא הגיעה.
אומרים שסיפורים כאלו לא נולדים, אלא משתחזרים, שבמקום אחר, בזמן אחר, יום לפני אולי, הסיפור הזה קרה למישהו אחר; עכשיו, אני לא יודע אם זאת המציאות, אני לא יודע אם אי שם מישהו הרגיש את הניגודיות הזאת, את החלום הזה, כל אשר אני יודע - אני מרגיש את זה עכשיו.
היא מלאך, היא מסוג הבחורות שגורמות לך להבין עד כמה אתה רע, כמה אתה לא שלם ומושלם כמו שחשבת, היא מסוג הבחורות שגורמות לך לרצות להיות אדם טוב יותר; היא ההבדל בין מה שאני רוצה ומאחל לעצמי לבין מה שמגיע לי – אני רוצה אותה, אני רוצה כמוה, אבל זה לא מגיע לי, מעולם לא הגיע לי.
זה היה בבית הקברות שראיתיה לראשונה, מתבוננת לעבר ארון קבורה היורד בזהירות אל תוך האדמה; היא עולם של חיים בתוך ים של מוות, היא הפנתה אליי את ראשה; או אז ידעתי - היא מרגישה את זה גם.
ליוויתי אותה לרכב שלה, בעוד העננים מתחילים לכסות את השמיים בשחור ואפור קודרים, נתתי לה את כתובת המלון שלי, את מספר החדר.
שעות אחר כך, בחדרי המוצף באורות הניאון האדומים של בתי הבושת והתחנה המרכזית, רעשי אוטובוסים של שעות הבוקר המוקדמות וזעקות רמות של זונות שלא קיבלו את הכסף שלהן, שעות אחר כך, היא דופקת בדלתי, אני יודע שזאת היא מבלי להביט בעינית, אני מרגיש את זה.
ריח הגוף העדין שלה נישא מבעד לחריצי הדלת, חושני ומרגיע כאחד, מסעיר ומרטיט את הלב ואני פותח לה את הדלת.
בתוך המקום הכי נמוך בעולם, בתוך המקום הכי מכוער שיש, משהו יפה צומח, ניצן של תקווה בתוך עולם נוראי של ייאוש.
היא מתבוננת בעיניי במשך דקה ארוכה, מתקדמת לעברי, האף שלה נוגע באף שלי, ואני מנשק אותה.
אני מנשק אותה כאילו זאת הנשיקה האחרונה שאוכל לנשק, מלאת תשוקה וחשק – לו הייתי נידון למוות – היא הייתה הארוחה האחרונה שלי, אני מחליט.
שפתותינו נצמדות בכוח, עד שאני מפחד שראשי ינותק ממקומו, הלשונות שלנו מתערבלות בסערה, אני אוהב אותה, אוהב מבלי להכיר.
הלילה ממשיך, האורות האדומים משנים את צבעם לכחול כהה, כחול בוהק, אור שמש, והיא לוחשת לי – 'אני צריכה אותך'.
לא הרבה יודעים את זה, אבל סערות, סערות אמיתיות – מתחילות ככה.
אני אומר לה – שאני רואה את כל מה שהעיניים שלה מספרות, את הפחד והאימה.
אני אומר לה – שבסוף, לא משנה מה – אני אהיה שם בשבילה.
אמרתי לה – שאני אוהב אותה.
אנחנו שוכבים במיטה ימים שלמים, עוד לילה ועוד יום עולים על חיינו, בחוץ יריות אקדחים, אגזוזים מרעישים וחבורות של נערים שהולכים מכות על מה שהם קוראים לו כבוד.
היא אומרת לי שהיא עוזבת, שלא נשאר לה עוד הרבה זמן כאן, היא שוברת את עולמי, כל כך מעט זמן שהיה לנו.
ברקים ורעמים מחרידים את חדר השינה, הסערה בשיאה.
היא נרדמת, אני קם מהמיטה, נושק לה על המצח, מתלבש והולך, אני נותן לה לשמוע את הצעדים שלי בעוד אני יוצא וסוגר את הדלת מאחוריי.
במקום אחר, בזמן אחר, הסיפור הזה קרה למישהו אחר; אני לא יודע אם אי שם מישהו הרגיש את הניגודיות הזאת, את החלום הזה, כל אשר אני יודע - אני מרגיש את זה עכשיו.
והיא?
היא מלאך.
היא מסוג הבחורות שגורמות לך לרצות להיות אדם טוב יותר; היא ההבדל בין מה שאני רוצה ומאחל לעצמי לבין מה שמגיע לי – אני רוצה אותה, אני רוצה כמוה, אבל זה לא מגיע לי, מעולם לא הגיע לי.
ואף שכל זה קרה כל כך מזמן – הסערה לא שככה עדיין.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים .... אינס
לעיתים רחוקות בעולם אכזר ועוין נמצא את הכוח המניע- ניצוץ התקווה, מי שייתן לנו את החיים היפים שאנו מרגישים שאיננו ראויים מספיק, אם בכלל, לקבלם.
אני שואלת למה זה ככה באמת? ולמה אנו רעים כלפיי עצמנו או נותנים לאחר להיות רע אלינו? מה מביא אותנו להרס הזה, למצב האבסורדי?
קל מאוד להדרדר מטה כאבנים המדרדרות מטה.. תמיד הירידה מטה משום מה קלה-הקושי הוא הטיפוס חזרה-ההצלה, היא בהחלט קשה, אתה את עצמך ואחר אותך.
הצורך הזה בחיות שניתנת מן החוץ ולא מן הפנים.
"היא עולם של חיים בתוך ים של מוות."
"בתוך המקום הכי נמוך בעולם, בתוך המקום הכי מכוער שיש, משהו יפה צומח, ניצן של תקווה בתוך עולם נוראי של ייאוש." = > כתבת עצוב ויפה.
סערה באה בחטף ללא כל אזהרה וכפי שבאה כך היא נעלמת לא אחרי שהשאירה הרס גדול יותר..
שברי כאב
רסיסי הלב
עקבות צער.
היא העדי אותה אתה עונד על צווארך על לוח לבך ובעצם בכל חלקי גופך מזכרת או עדות או גם וגם.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 12 שנים ו-11 חודשים הודעה שמחה ללא כותרת צ'רנובוג
התגובה שלך הייתה סיפור נפלא בפני עצמו שלא הייתי מתבייש להגיד שיצא מפי :)
תודה לך על התגובה..
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
