פתח-דבר ידוע בספרים (וגם בסרטים, יאללה שיהיה) הוא משפט בנוסח - "כל הדמויות והאירועים הנם פרי דמיונו של המחבר". מוכר ובסבבה.
רק שלאחרונה נתקלתי בכמה ספרים בהם ההצבה של הקלישאה הפרוותית הזו, הפכה לכמעט "כתב הגנה" המוכר לכולנו מהסביבה המשפטית ובמקרים אחדים אפילו הרסה קצת את הכיף...
הדוגמה הבולטת והטרייה ביותר מבחינתי היא אחרית-הדבר של סקוט טורו, בספרו "גיבורים פשוטים" : הסופר, משפטן בעיסוקו העיקרי, אשכרה עבר אירוע-אירוע בספר והעיר לגבי כל אחד ואחד - "את זה בדיתי מליבי", או "זה לא קרה מעולם" ועוד - "לא היה דבר כזה"...
ומהו בעצם הצורך אני שואל ? הבנו שמדובר ביצירה בדיונית - עדיין צריך לחרב לנו את הבועה שנייה אחרי שנגמר הספר ? בפעם הבאה אני לא נוגע בתוספות האלה, לא בתחילת הספר ולא בסופו... שהסופר מצידי יודה לקרוביו באופן פרטי - זה לא ענייני...:)
רק שלאחרונה נתקלתי בכמה ספרים בהם ההצבה של הקלישאה הפרוותית הזו, הפכה לכמעט "כתב הגנה" המוכר לכולנו מהסביבה המשפטית ובמקרים אחדים אפילו הרסה קצת את הכיף...
הדוגמה הבולטת והטרייה ביותר מבחינתי היא אחרית-הדבר של סקוט טורו, בספרו "גיבורים פשוטים" : הסופר, משפטן בעיסוקו העיקרי, אשכרה עבר אירוע-אירוע בספר והעיר לגבי כל אחד ואחד - "את זה בדיתי מליבי", או "זה לא קרה מעולם" ועוד - "לא היה דבר כזה"...
ומהו בעצם הצורך אני שואל ? הבנו שמדובר ביצירה בדיונית - עדיין צריך לחרב לנו את הבועה שנייה אחרי שנגמר הספר ? בפעם הבאה אני לא נוגע בתוספות האלה, לא בתחילת הספר ולא בסופו... שהסופר מצידי יודה לקרוביו באופן פרטי - זה לא ענייני...:)






