"באמת?"
עיניים נפערות, הבעת פליאה.
"זה כל כך לא נראה..."
הולכת בודדה בסמטאות השכחה
מנסה לאתר בחשכה פיסת מידע, הוכחה.
"למי את שייכת?" שואל איש מבוגר
"ולאן את צריכה?"
רגע של השתהות, מבט מלא הבעה.
"אני... אני.. אל הלא-נודע. ואתה?"
-"בדיוק באתי משם. זה לא מקום לילדה קטנה."
-"ככה אומרים באמת, אבל תבין אין לי ברירה
וחוץ מזה בקרוב אני אהיה גדולה בעוד שנה."
-"צעד, צעד ילדה.. ובכלל שאין את נראית מפוחדת מההגעה אל הלא-נודע."
-"כן.. תמיד אומרים לי שאני משרה רוגע ושלווה
אבל בתוך תוכי גואה החרדה..."
-"באמת? זה כל כך לא נראה.
אז בעצם, בשביל מה כל המסע?"
-"כל מה שנודע חרוט לי בזיכרון ואיני מצליחה להשתחרר
אז החלטתי לתת צ'אנס למקום אחר."
-"אם כך, צאי לדרכך, תני לעקבות הזיכרון להתמוסס
אך על דבר אחד שמרי מוצק ויציב,
זכרי את הדרך חזרה לביתך, הוא מקור שייכותך".
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
