פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 236 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-1 חודשים סיפור חיים פרק 12 A.B.
63
פרק שנים עשר: להדריך את הנוער לדרך חדשה.
שוב אני יושב מול המחשב וכותב שורות אלה. אני חוזר אחורה בזמן לשנת 1956. כמה קלה התנועה קדימה ואחורה בזמן, כשמדובר בכתיבה. למעשה בכל הבט, הזמן הוא תופעה מסתורית. אתה מביט לשמים, והכוכבים שאתה רואה יכולים להיות במרחק של מיליארדי שנות אור, ואז אם כוכב מתקרב לסוף הקדנציה, ותופח לענק אדום, או מתכווץ לננס לבן, הטלסקופים שלנו יבחינו בכך רק בעוד מיליארדי שנים, במידה שהפלנטה שלנו עוד תהיה קיימת, ואילו אותן תופעות שהתרחשו לפני מיליארדי שנים, מופיעים לעינינו היום. בינתיים נחזור לאימא אדמה.
המלחמה הסתיימה ואני צריך להסתגל לשגרת היום, השכמה עם שחר, ונסיעה בשש בבוקר לעבודה חסרת האתגרים במוסך דן. למזלי היו לי בעבודה הרבה חברים, ומדי פעם ביליתי איתם בטיולים ובמסיבות. באחת מאותן מסיבות הוחלט לקיים תחרות ריקודים. ידענו מראש מי ינצח, כי אשר, אחד הבחורים שעבד איתנו, היה רקדן מעולה, הוא ידע שבכל תחרות כזאת הוא ייקח את הפרס, וזה גרם לו להתנהג במידה מסוימת של שחצנות. רחל ואני החלטנו ללמד אותו לקח. רחל אפתה עוגה מאוד מקושטת עבור המנצח, אבל במקום סוכר, היא הכניסה כמות מכובדת של מלח ופלפל. דני יוסי ואני, מינינו את עצמנו שופטים. הריקוד הראשון היה טנגו. מהצעדים הראשונים ראינו שיש לנו בעיה. ירמי וסמדר שהצטרפו אלינו לאחרונה, התגלו כרקדנים טובים בהרבה מהמועמד שלנו. דני ויוסי, זיכו את אשר וגילה בת זוגו, בשמונה נקודות, ואילו לירמי וסמדר, נתנו עשר נקודות. אני התעקשתי שאשר היה טוב יותר, אבל בעקבות לחץ המשתתפים האחרים, והיושבים מהצד, נאלצתי להיכנע. ביקשתי מדני ויוסי לצאת איתי רגע, וסיפרתי להם על המזימה שרקמנו. הריקוד השני היה פסדובלה, בסיומו נתנו דני ויוסי לזוג ירמי וסמדר שבע נקודות ולאשר וגילה עשר נקודות. כאן רציתי להפגין אובייקטיביות ודרשתי להעלות לירמי את הניקוד לשמונה. כשהתחיל הריקוד השלישי, בוגי בוגי, פינו כל הרקדנים את רחבת הריקודים לטובת שני הזוגות המתחרים על הפרס. שני הרקדנים הניפו את בת הזוג באוויר מצד לצד, החליקו אותן בין הרגליים, סובבו אותן כמו סביבונים, אילו זה היה מתרחש בימינו, אין לי ספק שהם היו מגיעים לשלבים גבוהים בתכנית, "רוקדים עם כוכבים". כל החברים מחו כפיים לקצב המנגינה, והמריצו את המשתתפים בקריאות עידוד. אשר וגילה נתנו את מיטבם, אבל ירמי וסמדר היו בכמה דרגות טובים מהם. כשהכרזנו על אשר וגילה כמנצחים קמה מהומה בין החברים.
איזה מין שופטים אתם, זה שאשר הוא אחד משלנו, לא מצדיק עיוות כזה. תתביישו.
אפרים שהיה באותה תקופה, חברי הטוב ביותר, לא יכול היה לסבול את העוול.
אם זאת ההחלטה הסופית שלכם אז אף אחד מהם לא יקבל את הפרס.
הוא ניגש לשולחן, פרס את העוגה לפי מספר המשתתפים והכריז.
העוגה תהיה בשביל כולם, ואני אהיה הראשון ליהנות ממנה.
הוא לקח פרוסה ונגס בה נגיסה הגונה. עקבתי מקרוב במתרחש. ראיתי שהוא מחליף צבעים מאדום לסגול, חשבתי שהוא עומד להקיא, אבל אפרים, שקלט את המזימה, ולא רצה למנוע מאשר לקבל את המנה שהוכנה עבורו, ניסה אפילו לחייך. בכל כוחו הוא התאפק מלהקיא את העיסה הבוערת בפיו, ויצא בריצה לחדר אחר. כמה מהחברים שלא קלטו מה מתרחש, הושיטו ידיים ואכלו גם הם מהמעדן. כששאלנו אותם איך זה שהם נפלו בפח, ענו שהם חשבו שהבעיה היא עם אפרים ולא עם העוגה.
ביום בהיר אחד נסענו לטבחה שלחוף הכינרת, היינו שישה זוגות, וכל זוג הביא איתו אוהל. הקמנו אותם במרווחים ניכרים, כיאה לצעירים שמבקשים פרטיות. בערב התאספנו סביב מדורה, ואיבי ואנוכי שרנו בליווי הגיטרה שלי את רפרטואר השירים שלנו, שכלל בעיקר שירי דת כושיים. אפרים שהיה סטנדאפיסט של ממש, למרות שהמושג הזה עוד לא היה קיים, סיפר בדיחות בשרשרת. על כל סיטואציה הייתה לו בדיחה.
64
אישה אומרת לבעלה, ראית איזה יום בהיר היום? הבעל מניד בראשו לאישור, באמת שים לב איזה יום בהיר, אתה לא שם לב. תגידי מה קרה לך היום, ראיתי הבנתי מה את רוצה ממני? אני פשוט מזכירה לך שאמרת, שיום בהיר אחד אתה תקום ותלך מהבית.
בין הבדיחות והשירים התחילו הזוגות לחמוק אל הפרטיות היחסית של האוהלים שלהם. כשנשארנו רק איבי ואני עם נשותינו ליד המדורה, (היינו הנשואים היחידים בקבוצה) זחלנו גם אנחנו לתוך האוהלים שלנו, רק נרדמתי כשצעקות מהאוהל השכן העירו אותי. זה היה דני שצעק על חנהלה, בחורה שהוא הכיר רק לפני כמה ימים.
גם אם מרלין מונרו הייתה באה אלי עכשיו, לא הייתי מסוגל לשכב איתה. (איזה ביטוי עדין בשביל התנהגות כל כך בוטה, היום הוא בוודאי היה אומר לזיין.) שמעתי את קולה המתחנן, אך לא קלטתי מה היא אומרת. את התשובה של דני שמענו כולנו.
תרדי ממני, את לא רואה שאני תשוש? צאי לשאוף אוויר ותירגעי! את יודעת מה, את יכולה להישאר אם את רוצה, אני יוצא מכאן.
הוא זחל החוצה מהאוהל עטוף בשמיכה ונשכב על הדשא, בזה אחר זה חזרו החברים והתאספו סביב מה שנשאר מהמדורה. אפרים הוסיף כמה ענפים, נשף על הגחלים, והחיה את האש.
מדובר על יום בהיר, לא על לילה אפל, הוא אמר, מכוון את דבריו לדני, ומעורר צחוק היסטרי אצל כל הנוכחים.
חנהלה ישבה קרוב מדי למדורה עם רגליים פשוקות, ועכשיו בוער אצלה למטה, האם אין פה אף אחד שמתנדב לכבות את האש? הוא הוסיף.
הצחוק גבר עוד יותר עד ששמנו לב שחנהלה מתקרבת אלינו מתייפחת בבכי.
לא באתי כדי לשמוע את הבדיחות המטומטמות שלכם, היא אמרה בזעם. ואם הייתי רוצה לשמוע שירים, הייתי בוחרת זמרים יותר מוצלחים, היא אמרה, רושפת אלי ואל איבי מבט מלא איבה. היא הסתובבה והתחילה להתרחק.
לאן את הולכת! צעק ירמי, וקם על מנת לעכב אותה.
שב במקומך, אמרה חברתו, זאת לא הבעיה שלך.
אנחנו לא יכולים להשאיר אותה לבד באמצע הלילה, אמרתי לרחל, אני אלך להביא אותה, ובכמה צעדים מהירים הגעתי אליה, היא ניסתה לעקוף אותי אבל עצרתי אותה.
תגידי לי, השתגעת? להסתובב לבד במקום כזה באמצע הלילה?
למה, אתה מודאג מהאפשרות שיאנסו אותי? היא ענתה. אתה מכיר את משל השועל והצפרדע? לפני שהספקתי לענות היא המשיכה,
שועל תפס צפרדע, מה אני אעשה איתך? שאל השועל ברשעות אופיינית, אתלוש לך את הרגליים? אמחץ לך את הראש? עשה בי מה שאתה רוצה, רק אל תטביע אותי במים, התחננה הצפרדע. אהה אמר השועל, זה בדיוק מה שחשבתי לעשות לך, וזרק את הצפרדע למים.
אני מכיר את המשל הזה, ואני שמח שלא איבדת את חוש ההומור, אבל תחשבי בהגיון, ובואי נחזור אל החברים. אמרתי, ואחרי היסוס קל הוספתי, הייתי ברצון שוכב איתך, אבל רחל היא נורא קנאית, ואיתה אני צריך להמשיך לחיות.
לקחתי את ידה והובלתי אותה בחזרה אל המדורה, בינתיים ניסו הבחורים למצוא מתנדב שיעשה מצווה וישחרר אותה מהלחץ, אבל מבט אחד מבנות הזוג, שכנע אותם שמוטב להם להימנע ממעשי אבירות.
העבודה במוסך התחילה להימאס עלי. הסתכלתי בקנאה בחברים שעבדו בעבודות יותר מעניינות ובעיקר יותר נקיות. הידיים שלי היו מלוכלכות באופן קבוע. פשוט אי אפשר היה לנקות את סימני הגריז השחור שחדרו אל מתחת לעור. וכשסיפרו לי שמחפשים נהג לשגריר הבלגי, הזדרזתי להיענות להצעה.
65
היו בנוף-ים כמה בחורים שהיה להם ג'וב כזה, הם תמיד היו לבושים בבגדים אלגנטיים, נסעו במכוניות פאר, ונראו מרוצים מהחיים. לבשתי את בגדי השבת שלי, ובידיעה ברורה שאני המועמד המתאים ביותר לתפקיד, התייצבתי לפגישה בבית השגריר. היו לי כל הנתונים הדרושים, נולדתי בבלגיה, אני דובר צרפתית שוטפת, ועם קצת תרגול, אני אוכל לרענן גם את הפלמית שאותה דיברתי במשך מספר שנים. את הדלת פתח לי המשרת הראשי. הוא נראה כמו יצא כרגע מסדרת הטלוויזיה, אדונים ומשרתים.
זה בעניין המודעה? הוא שאל, בוחן אותי מכף רגל עד ראש, כמו שמסתכלים על קבצן.
האם כבר קיבלתם מישהו לתפקיד? שאלתי בתשובה.
בלי לענות לשאלתי, הוא התחיל לראיין אותי על סף הדלת. אחרי השאלות השגרתיות בקשר לניסיון קודם, ואחרי שהצגתי את רישיון הנהיגה הוא הסביר את מהות התפקיד.
בשמונה בדיוק אתה תגיש לשולחן את ארוחת הבוקר, אחר כך אתה לוקח את הילדים לגן ולבית הספר, ואת האישה לקניות. אתה יודע להגיש כמו שצריך, עם מגבת על הזרוע בצורה כזאת? תוך כדי הסבר הוא הוריד צעיף מהמטלה, הניח על זרועו, והדגים בתנועות תיאטרליות איך לעשות את זה.
תודה אבל זה לא מה שחשבתי. אמרתי, הזדקפתי בגאווה, מחקה את תנועותיו, הסתובבתי לאחור ובצעדי חייל פרוסי התרחקתי משם.
אז זה התפקיד שכל כך קסם לי? כבר עדיף ללכלך את הידיים ולפרק גלגלים, או כל עבודה אחרת, אבל לא להיות משרת. חלום החיים הטובים שלי התנפץ וחזרתי למוסך. במוסך התקבלו לאחרונה כמה עובדים חדשים, אחד מהם היה משה לנדאו. (שום קשר לאלי לנדאו ראש העיר שלנו בעתיד, או לשעבר, תלוי מאין נקודת המבט.) אחרי היכרות קצרה הוא אמר לי שעם כשרון כמו שלי, אני יכול לעשות מיליונים, ובעזרתו אגיע לזה.
אנחנו נפתח מוסך ונגרוף את הרווחים בשבילנו, במקום לעבוד מהבוקר עד הערב ולתת לאחרים לעשות רווחים מהמאמצים שאנחנו משקיעים, הוא אמר.
הוא הציע שנשקיע סכום כסף לרכישת כלים, ולהקמת סככה, הוא ימשיך לעבוד במוסך "דן" עד שהעסק שלנו יצדיק את הנוכחות של שנינו, עד אז נחלוק את ההכנסות. ההצעה הייתה הגיונית והוגנת בעיני, ובאותו יום הודעתי על התפטרותי.
חצר הבית של אימא ודוד היה סמוך לכביש החוף, עליו חלפו גם באותם שנים מאות מכוניות ביום. עשינו חישוב שאם רק אחוז אחד שלהן, יזדקקו לשירותינו, נהיה עשירים תוך זמן קצר. יצקנו רצפת בטון על שטח של כשישה מטרים רוחב, ועשרה מטרים אורך, זה מספיק לקליטת ארבע מכוניות בו זמנית. קנינו כלי עבודה בסיסיים, והצבנו שלט גדול בשולי הכביש, עליו כתוב "מוסך נוף-ים תיקון כל סוגי המכוניות, מומחים למנועי דיזל" היות ובמשך ימים רבים לא נכנסו למוסך שום מכוניות עם מנועי דיזל, ואפילו לא עם מנועי בנזין, החלטנו לקנות מכוניות ישנות, לשפץ ולמכור אותן. מעט הכסף שהיה לנו אילץ אותנו לחפש במגרשי הגרוטאות משהו שניתן להעמיד על הרגליים, או ליתר דיוק, על הגלגלים. הסוחרים במגרשים הללו קלטו מה אנחנו מתכננים לעשות עם סחורתם יקרת הערך, ודרשו סכומים כאלה, שהמכונית המשופצת הייתה עולה יותר מחדשה. הרכישה הראשונה שלנו הייתה מכונית מסוג "אוסטין 7" שנת ייצור 1932. היא הייתה קבורה עד גובה החלונות, בחצר בית במרחק כמאה מטרים מהמוסך שלנו. כשצלצלנו בדלת ואמרנו לבעלים שאנחנו רוצים לקנות אותה, הוא הסתכל עלינו כאילו ברחנו ממוסד סגור.
פעם זאת הייתה מכונית קטנה וטובה, אבל היא קבורה כאן כבר שנים רבות, ואני מסופק אם אפשר בכלל לתקן אותה. הוא אמר במבטא יקי בולט.
האם חסרים לה חלקים? שאלתי, מתחיל לפקפק אם זו השקעה כדאית
אני חושב שלא, אבל אני לא נותן אחריות. אם אתם מעוניינים בה, אני מבקש שתתרמו חמישים לירות למוסד צדקה, ותוציאו אותה מכאן בלי לגרום יותר מדי נזק לגינה.
הסכום שהוא ביקש היה מגוחך, ולמרות זאת הוא רוקן את הקופה המשותפת שלנו לחלוטין, כך שלא נשאר לנו כסף לרכישת חומרים לבניית הסככה המתוכננת.
66
החלטנו שזה יהיה גרג' פתוח. (אם זה מתאים לקולנוע, אז מדוע לא למוסך?) אחרי שעתיים של חפירה וגינון, דחפנו את האוסטין למוסך, והתחלנו במלאכת השיפוץ. דבר ראשון, פירקנו אותה לחלוטין. רחל שהחליטה להשתתף במבצע, הפכה לחלק מהצוות, כלומר חמישים אחוז ממנו, כי משה כאמור השתתף איתי רק בעבודות הבניה והבאת המכונית, אחר כך הוא חזר לעבודתו. אני טיפלתי במכונאות, ורחל צבעה את המרכב (בודי כפי שקראנו לזה אז) היא גם ריפדה את המושבים בצורה מקצועית לחלוטין. כשסיימנו המכונית נראתה כמו רכב אספנות. (מושג שלא הכרנו אז, וחבל, כי לא ידענו להעריך את שווי האוצר שבידינו.) במהלך החודש הראשון נכנסו למוסך רק שתי מכוניות, וגם הן עם תיקון קטן. רחל העבירה את זמנה בסריגה, ואני הסתכלתי על הכביש מצפה שאחת המכוניות העוברות תיכנס אלינו ותזדקק לשיפוץ כללי. אבל כנראה הניגוד בין השלט היומרני, והמראה העלוב של משטח בטון עם שולחן עבודה, ואישה שכרסה בין שיניה שסורגת לתינוק שעומד להיוולד, ומכונאי שנראה בן שש עשרה, וטוען שהוא מומחה לכל סוגי הרכבים, (אני מניח שבעצמי לא הייתי משאיר את מכוניתי במוסך כזה.) והנה יום אחד נכנסה מכונית מאותו דגם ומאותה שנת ייצור כמו זו ששיפצנו, נהוגה בידי איש בא בימים, (יתכן שהוא היה בסך הכל בן ארבעים, אבל בעינינו שהיינו בני עשרים ושתיים, הוא נראה זקן.) האיש הציע עסקת חילופין, הוא ישלם את מחיר השיפוץ, ונחליף מכוניות. הצעתו נראתה לנו הוגנת, הוא שילם את הסכום שדרשנו, החלפנו רישיונות, והוא נסע לדרכו. עם הכסף שקבלנו רכשנו צינורות ולוחות אזבסט. (רק שנים מאוחר יותר הסתבר שאזבסט מסרטן.) ועם עזרה משותפי הפחות או יותר סמוי, הקמנו סככה לתפארת. עכשיו בוודאי יגיעו הלקוחות בהמוניהם. תכננו איפה לארגן את המכוניות שלא יהיה להם מקום מתחת לסככה, אם יגיע נהג עם מרצדס, לא נוכל להשאיר אותו הרבה זמן בחוץ. אולי כדאי לקנות ברזנט גדול כדי שנוכל לכסות אותו. (לא את הנהג, את המרצדס כמובן.) אבל במשך חודשיים לא נכנס אף אחד למוסך. עבודה אחת דווקא קיבלתי בתקופה הזאת. שיחקנו קלפים אצל דניס אחותי ובעלה שמואל, השעה הייתה קרוב לחצות כשנשמעו דפיקות בדלת. שמואל ניגש לפתוח, ופגש גבר לבוש בהידור, פניו וידיו היו מוכתמים בשמן שחור.
פה גר בעל המוסך? שאל האיש בקול נרגש.
בעל המוסך לא גר פה, אבל במקרה הוא נמצא פה. ענה שמואל
הסתבר שהוא ובני משפחתו היו בדרך הביתה מחתונה בחיפה, והמנוע כבה בדיוק מול המוסך. הרמתי את מכסה המנוע פירקתי את מסנן האוויר,והרמתי את המנוף הקטן שמספק את הדלק למאייד, (קרבוראטור כפי שהוא נקרא בפי העם.) כפי ששיערתי, לא מגיע דלק.
האם יש לך דלק במיכל? שאלתי.
מילאתי בדרך לחיפה, אני לא חושב שזאת הבעיה, ענה האיש.
פירקתי את הכוסית של מסנן הדלק, והתברר שהיא מלאה בוץ, ניקיתי אותה, ואת הצינורית המובילה אל המאייד, וביקשתי ללחוץ על המתנע, הדלק זרם כראוי. הידקתי את הצינורית, הרכבתי את הפילטר והתקלה תוקנה. כל הטיפול לקח כרבע שעה. בקול רועד שאל הגבר כמה מגיע לי. עשיתי חישוב כמה קיבלתי לשעה במוסך "דן", וחייבתי אותו בסכום הזה. נראה היה לי הוגן לגבות סכום כזה מפני שנהוג לשלם עבור עבודה בלילה מחיר גבוה מאשר ביום. כשחזרתי לשולחן הקלפים ונשאלתי כמה לקחתי ממנו, סיפרתי להם והסברתי את הנימוקים. במשך שנים ליווה אותי הצחוק הלועג של גיסי, כל פעם שאנחנו מזכירים את סיפור "הצלחתו" של המוסך. עברו שלושה חודשם מיום פתיחתו של המוסך, ולמעט עסקת ההחלפה, ושלושה תיקונים קטנים תמורת סכומים מגוחכים, לא קרה מאומה. חלום ההתעשרות נמוג. משה הודיע שהוא פורש מהעסק, ותמורת המבנה והמכונית הוא מבקש שלא אדרוש חצי ממשכורתו. הסכמתי ואפילו הוספתי מתנה כפיצוי על רצונו הטוב. במקום לשבת ימים שלמים באפס מעשה, ניסיתי את כוחי בפיסול, וגילפתי ראש כושי לפי דוגמה שראיתי אצל דודי פינחס.
67
זה היה מאותן עבודות שיוצרים הילידים באפריקה ומוכרים במחירים מגוחכים לתיירים. אני החלטתי להפעיל את המוסך עוד זמן מה, אולי בכל זאת ישתנה המזל. אחד הנהגים שטיפלתי ברכבו, יספר לידידו איך התגברתי על תקלה שלא הצליחו לפתור אפילו במוסכים הכי מוכרים, וכך תעבור השמועה מפה לאוזן, והמקום ישגשג. ואכן, לא עברו ימים רבים, והתחילו להגיע מעט לקוחות. אחת מהן פרנסה אותי במשך חודשים רבים. זאת הייתה גברת היינמן מרישפון, אלמנה כבת שישים, שהייתה מגיעה למוסך, ומכתיבה לי מה לתקן. זה התחיל בכך שהיא אמרה שצריך לעשות ניקוי ראש.
גברת, מה התופעה שגרמה להחלטה שלך? שאלתי, קצת נעלב שהיא לא סומכת על המומחה לתיקון כל סוגי הרכב.
תשמע בחור, היא אמרה בקול תקיף, זה שאני אישה לא אומר שאינני מבינה במכונאות.
עם יקית זקנה ועקשנית לא כדאי להתווכח, עוד יאשימו אותי בהדרת נשים. (המונח הזה עוד לא היה קיים, אבל התופעה כן. ) אם זה מה שהיא רוצה, זה מה שהיא תקבל. למרות שהמנוע פעל ללא דופי. כשהגברת לקחה את המכונית שאלתי,
עכשיו כשהכול תקין, את מוכנה להגיד לי מה הייתה הבעיה במכונית שלך.
כשאני נוסעת לתל-אביב, הכל בסדר, אבל הבת שלי גרה בראשון, ובדרך לשם האוטו נכבה לבד.
אני מקווה שמעכשיו יהיה בסדר, אמרתי, והיא נסעה.
אחרי כשבועיים היא חזרה.
אין לי טענות על העבודה שלך, אבל צריך להחליף רינגים. (טבעות בעברית) היא אמרה בהחלטיות האופיינית שלה.
גברתי, את לא רוצה שנבדוק קודם מה הבעיה, אמרתי עקב צו המצפון, שמתעורר אצלי לפעמים. כדי להחליף טבעות צריך לפרק את המנוע, זה עולה הרבה כסף.
אדוני, האם שאלתי אותך כמה זה עולה? אם אתה לא רוצה לעשות מה שאני מבקשת, אני יכולה לפנות למוסך אחר, אתה לא המכונאי היחיד בסביבה.
למדתי עם הזמן שכשהיא כועסת, היא קוראת לי אדוני. בצעתי את התיקון, באותה תקופה היה צורך להריץ מכונית, לאחר סוג כזה של תיקון. צירפתי את רחל, ונסענו לכוון באר שבע. עברנו את תל-אביב, פנינו ימינה בבית דגן, ואחרי כמה קילומטרים המנוע כבה. בהתחלה פרצנו בצחוק, אולי יש למכונית זיכרון לא טוב מראשון לציון. בדקתי את זרימת הדלק, את מערכת ההצתה, הכל נראה תקין. עברה כחצי שעה ולהפתעתנו בלחיצה קצרה על המתנע המנוע הופעל. לא התחשק לנו להמשיך באותו יום, ופנינו בחזרה הביתה. הגענו כמעט עד המוסך ושוב נתקענו. הפעם כבר הבנתי מה התקלה, ישבנו במכונית כחצי שעה, וכצפוי היא התעוררה לחיים. הסתבר שהיה סדק בראש המפלג, שמתרחב כשהמנוע מתחמם. הסדק הזה הביא לי את ההכנסות היחידות כמעט, עד שהחלטתי לסגור את המוסך. הרווח שנשאר לי מההרפתקה הזאת היא המכונית. שיפצנו את המנוע, צבענו אותה, וניסינו למכור אותה, אבל מי מחפש מכונית בת שלושים ושתיים. אחד השכנים ראה שאני מפרק את הסככה, ושאל מדוע אני סוגר.
אני צריך לפרנס אישה, ובקרוב גם ילד. מתברר שזה לא המקום ולא הזמן למוסך, אני חייב למצוא עבודה עם משכורת קבועה.
אתה יודע שאני עובד במוסד "מצפה ים". (בכפר השכן סידני עלי הייתה תחנת משטרה בריטית שהפכה למוסד סגור לעבריינים צעירים.) מחפשים שם מדריך, אתה מעוניין?
האם אני מעוניין, לא ישנתי כל אותו לילה, אני עומד לשנות את כל שיטת הטיפול בנוער שסטה מדרך הישר. אני אהפוך אותם לאזרחים הגונים שתורמים לחברה. מגיעה להם ההזדמנות להשתקם, ואם לא אני, מי יעשה את זה? תוך זמן קצר איש לא יזכור את מקרנקו והפואמה הפדגוגית שלו. אברהם הררי, המחנך הדגול יהיה השם בו ידובר. המוסד, יותר משהיה בית חינוך, שימש בית סוהר. המנהל היה רס"ר בדימוס. הוא הציג אותי בפני סגל המדריכים, והורה למומו אחד מהם להנחות אותי בצעדי הראשונים.
68
כדי להכיר את החניכים, אתה צריך לקרוא את התיקים שלהם, אחר כך בוא לפגוש אותי בפאב. כך אנחנו קוראים לחדר המדריכים, הוא אמר למראה המבט המופתע שלי.
פתחתי אחד התיקים. תמונתו של נער מחייך, כבן ארבע עשרה, הייתה צמודה לדף עליו מפורטים מעשיו הפליליים. גניבות פריצות ואפילו שוד מזוין. שמו היה רמי, אביו שוטר, ואימו פסיכולוגית. חשבתי שהנערים יהיו ממשפחות הרוסות, עם הורים פושעים שבאופן טבעי העבירו לצאצאיהם את דרך חייהם, והנה לפני נער ממשפחה טובה. שאלתי את מומו איך זה קורה.
כל אחד מהם יספר לך שהייתה לו ילדות עשוקה,ושהוא חווה עינויים וניצול מיני. יתכן שיש אמת בחלק מהסיפורים האלה, אבל אנחנו לא פסיכולוגים, וכל מה שאנחנו יכולים לעשות, זה לדאוג שיהיו עסוקים, ולמנוע מהם להסתובב ברחובות.
מעסיקים אותם? חשבתי שאנחנו אמורים לחנך אותם, אמרתי מאוכזב מהגישה הזאת.
היה לי ברור שאני אנהג אחרת, אבל תחילה היה עלי לעבור את טבילת האש, אותה עובר כל מדריך שמתחיל לעבוד במוסד, ושברוב המקרים משכנעת אותו למצוא עבודה אחרת. שאלתי את הבחור שנראה החזק ביניהם, והיה גם מאין מנהיג, אם הוא מוכן להתמודד מולי בהורדת ידיים. בחיוך ציני היא הסכים. ישבנו משני עברי שולחן. ברגע שהחזקנו ידיים, קלטתי שהמהלך שלי הייה מוטעה. אם הוא ינצח אותי, אני אהיה ללעג בעיני הנערים. אם אני אנצח אותו, הם ישנאו אותי, ויחפשו נקמה. הבחור היה יותר חזק, מכפי ששיערתי, אבל בכל זאת, הניסיון והטכניקה שרכשתי בצבא, הכניעו אותו. לחצנו ידיים, והחמאתי לו על כך שהוא שכמעט גבר עלי.
סדר היום של הנערים כלל ארבע שעות לימוד, ברמה של הכיתות הנמוכות של בי"ס יסודי, וארבע שעות לימוד מקצוע, שכלל נגרות, סנדלרות, ומסגרות. משעה ארבע הם היו מתאספים באולם "התרבות" להמשך הערב. כל ערב העסיקו אותם במשחק בינגו, והפרסים למנצחים היו סיגריות. המדריכים עבדו פעמיים בשבוע אחר הצהריים, אז היה עיקר תפקידם להשגיח על החניכים בחדר התרבות. בערב הראשון שהייתי בתפקיד אחראי על הבינגו, הרגשתי התנגדות כל כך חזקה, שכמעט התפטרתי באותו ערב. עד המשמרת השנייה הטרידו אותי מחשבות איך לשנות את הנוהל הקלוקל. בתורנות השנייה שלי, הודעתי על שינוי בתכנית הערב, ביקשתי שיסדרו את הכיסאות במעגל, והצעתי שנקיים אחת לשבועיים שיחה, בה יוכל כל אחד מהם לספר סיפור, בין אם מדובר בחוויה אישית, או סיפור דמיוני, או להציע הצעות, ואפילו להשמיע ביקורת על מדריך, בתנאי שהמדריך נוכח בשיחה. בנוסף הצעתי שנקים מועדון בו אני מוכן להפעיל את המעוניינים בשני נושאים. ללמד נגינה על גיטרה, וללמד אנגלית. אם תבואנה הצעות נוספות ממדריכים אחרים, נשקול אותם, ונחליט ביחד אם לקבלם. לא הייתי מומחה בשני התחומים אותם הצעתי ללמד, אבל היה לי מספיק ידע כדי ללמד תלמידים מתחילים, ואם יתברר שיש כישרונות שזקוקים למורה ברמה יותר גבוהה, נדאג לכך בבוא העת. ההצעה התקבלה בהתלהבות. פניתי למנהל המוסד בבקשה שיעמיד לרשותי חדר, והוא נענה בחיוב. הקירות בבניין היו בצבע אפור כהה, ששרד מהתקופה שהוא שימש תחנת משטרה. שני נערים התנדבו, וצבעו את החדר בצבע בז' בהיר. לומדי הנגרות שיפצו כמה כסאות ושולחנות, ולהפתעתי כשהרשו לי להיכנס ולראות את המועדון שהם ארגנו, ראיתי שהם צחצחו את המקום, ואפילו תלו וילונות על שני החלונות המסורגים.
חלק גדול מחניכי המוסד הצטרפו לאחת משתי הקבוצות. המוטיבציה אצל לומדי האנגלית הייתה גבוהה ביותר. הם פנו זה אל זה במשפטים כמו How are you mister, וכשהייתה מגיעה התשובה, Very well sir היו פורצים בצחוק מתגלגל. בקרב הגיטריסטים ההתלהבות הייתה רבה אפילו יותר. הקבוצה מנתה שישה חניכים, והיו לי רק שתי גיטרות, אחת שקניתי ועליה ניגנתי כל השנים, ואילו את השנייה בניתי בעצמי. (קניתי רק את המיתרים, הגשר והמותחים.)
69
את הגיטרה הזאת השארתי בידי רמי, שהיה הגדול בקבוצה, וגם נראה היה לי שאפשר לסמוך עליו. חלק מהגיטריסטים השתתפו גם בלימוד האנגלית, להם נתתי עבודות כמו ליתר לומדי האנגלית, עבודות שהעסיקו אותם בשעה שהעברתי שיעור לאחד הגיטריסטים. הייתה בעיה איך להעסיק את החניכים כשלא הייתה להם משימה, ניסיתי לשתף מדריכים נוספים בפרויקט שלי, אבל נעניתי בכל מיני תירוצים. למרות שהם ניסו להסוות את העוינות שלהם, הרגשתי שהחיוכים מאולצים. הבאתי למועדון כמה ספרי קריאה, אבל זה לא הועיל, נאלצתי להסתפק בטיפול בחלק מהחניכים, ולקוות שתהיה השפעה חיובית גם על היתר.
ההורים של רמי (השוטר והפסיכולוגית) באו לבקר, וביקשו לדבר איתי,
אני רוצה להגיד לך, זה לא יאומן, אבל מאז שאתה כאן, רמי נהיה בן אדם אחר, הוא סיפר לנו איזה שינוי הכנסת לשגרת החיים שלהם. אמרה האם, דמעות עמדו בעיניה, ראיתי שהיא רוצה לחבק אותי, אבל בעלה ניגש אלי, אמר כל הכבוד, והם יצאו מהמשרד. כעבור כמה ימים, בהם הייתה לי הרגשה שאכן הצלחתי להשפיע על האווירה במוסד כולו, ולא רק על החניכים שהשתתפו בחוגים שארגנתי, פגשו אותי כמה נערים ליד שער הכניסה,
שמעת מה שקרה במועדון? הם שאלו, מדברים כולם יחד בהתרגשות.
נכנסתי לחדר שהיה למשך כמה חודשים מועדון. המקום נראה כמו אחרי קרב. הכיסאות
והשולחנות היו מרוסקים לאלפי חתיכות גם הגיטרה זכתה לטיפול דומה, הוילונות נתלשו והפכו לפיסות בד שפוזרו בכל החדר. התברר שהיה ויכוח בין משתתפי החוגים, והמסתייגים, ויכוח שהפך לחילופי מהלומות, והסתיים בקרב של ממש בתוך שטח המריבה. מנהל המוסד קרא לי למשרדו.
אני רוצה להודות לך על העבודה שעשית אצלנו, אבל התקבלה דרישה מהשלטונות שכל מדריך צריך להיות בעל תעודת מציל, ומאחר שאין לך תעודה כזאת, אנו נאלצים להיפרד ממך. הכנתי לך מכתב המלצה. תקבל שכר עד סוף החודש, אבל אתה מתבקש לאסוף את הדברים שלך ולעזוב עכשיו.
בדרך הביתה עברו בראשי כל הדברים שהייתי צריך להגיד לו, לרס"ר בדימוס הזה, שרמס את הקריירה שלי ברגל גסה. יכולתי לשאול אותו אם מתכוונים לבנות בריכת שחייה במוסד, כי במשך כל השנה לא הוציאו את החניכים לים, אז למה צריך רישיון מציל? יכולתי לשאול אותו אם הוא מאשים אותי במה שהתרחש במועדון? ואם לא היו עד אתמול שום התפרצויות אלימות? זה מלווה אותי לכל אורך החיים, התגובות הנכונות עולות בדעתי כשכבר אין בהן תועלת. כחמש עשרה שנים מאוחר יותר, הלכתי ברחוב כשאמבולנס עצר לידי. הנהג פתח את הדלת, ירד ונעמד מולי.
שלום אברהם, אתה לא זוכר אותי? הוא שאל, מחייך אלי בחביבות.
אתה מוכר לי, אבל אני לא זוכר מאיפה, עניתי בניסיון לא לפגוע באדם שטרח לרדת מהמכונית כדי לברך אותי לשלום.
הוא עשה ניסיון נוסף, השם רמי, לא מזכיר לך משהוא?
כמובן שנזכרתי, ותירצתי את סיבת הקושי בזיהוי בגלל הזקנקן שהוא גידל, והחלוק הלבן, הוא סיפר לי שהוא נשוי ואב לשניים, הוא הוציא ארנק מכיסו והציג לי תמונה משפחתית, הוא אשתו ילדה כבת חמש וילד בן שנה.
אתה נראה מופתע, הוא אמר.
דווקא לא, ידעתי שתצליח בחיים, מעדת, אבל הרגשת שאתה לא במקום הנכון. אני מאושר בשבילך. אני מאחל לך חיים טובים בהמשך.
לא שיניתי את שיטת החינוך של נוער השוליים בארץ, אפילו לא במוסד בו עבדתי, אבל אולי שינוי הכיוון של רמי, הוא קצת בעקבות הפעילות שלי במוסד.
ירד גשם זלעפות בחמישה בפברואר אלף תשע מאות חמישים ושמונה, אבל כשדרור בננו הבכור נולד, פסק הגשם, והשמש מלאה את הרקיע באור זוהר. כך מתארת רחל את חווית הלידה.
70
קשה לדעת עד כמה התיאור הזה מדויק, כי הוא בא מאם שכמעט מתה לאחר הלידה כתוצאה מדימום שנעלם מעיני המיילדת, ורק בזכות ערנות היולדת ששכבה ליד רחל, והזעיקה את הצוות, היא ניצלה. כשהגעתי למקום בלוויית הוריה היא כבר הייתה בהכרה, וניסתה לחייך אלינו. אינפוזיה תלויה על מוט טפטף דם לעורקיה. אחות חמורת סבר קיבלה את פנינו. אני מבקשת לתת לה לנוח, מחר היא תרגיש יותר חזקה, אז תוכלו לבקר אותה, בינתיים אתם יכולים לגשת לחדר התינוקות, לראות את הרך הנולד.
אכן ראינו אותו, קירח, אדום, מקומט, עם אף גדול ואוזניים עוד יותר גדולות.
תראו כמה הוא יפה, התפעלה רבקה, אמה של רחל, כל כך דומה לסבא שלו.
איפה היופי של יצחק בעלה מסתתר, לא הצלחתי להבין, אולי היא ראתה אותו כמו בתמונתו של דוריאן גריי, היא ראתה אותו כפי שהוא היה לפני שלושים שנה, והוא הזדקן רק בעיני האחרים. דרור נולד בחודש השמיני להריון. באותה תקופה רווחה דעה, שלידה בחודש השמיני נידונה לכליה, בחודש השביעי זה בסדר, אבל בשמיני, חס וחלילה. כשלקחנו את דרור הביתה, הוא שקל שני קילו ושש מאות גרם. אני עשיתי לו אמבטיות כי רחל פחדה שהיא עלולה להזיק לו, הוא היה כל כך שברירי. הוא היה מתעורר כמה פעמים בלילה, וכשהוא לא בכה במשך מה שנראה היה לנו יותר מדי זמן, היינו ממהרים לחדרו לראות אם הכל בסדר. כשהוא בכה בלילה, רחל הייתה מבקשת שאגש אליו. חצי ישן הייתי משרך רגלי אל מיטתו, ומתעורר לעובדה שאני לא יכול ממילא להניק אותו. לפנות בוקר דרור היה נרדם, וישן עד הצהריים. אז הוא היה מתחיל לבכות ללא הפסק, ומוציא את רחל מדעתה, עד שהייתי מגיע הביתה מהעבודה.
קח אותו ממני, אין לי כבר כוח, היה הטקסט הקבוע, היא הייתה מוסרת לי את הילד הצורח, ויוצאת מהבית על מנת להירגע. בשנתו הראשונה דרור הפך מתינוק מכוער לילדון יפהפה. עד כדי כך שאנשים לא יכלו להוריד ממנו את העיניים. עם הזמן הוא אפילו משך את תשומת ליבו של צלם אופנה, ושימש דוגמן לבגדי ילדים.
היות ופוטרתי מהעבודה במוסד, הסתובבתי ברחובות בתקווה שאמצא עבודה כלשהיא, לא הייתה לי כל תכנית, הסתכלתי בקנאה בעוברים ושבים שנראו לי כולם מסודרים בעבודה, ורק אני מסתובב בחוסר מעש. לפתע עצר אופנוע לידי.
מה אתה עושה פה באמצע היום? זה היה מרקו, ידידי מימים עברו, הוא עבר לגור באילת, ועכשיו לאחר שהוא התגרש, הוא חזר להרצלייה.
האמת היא שאני מחוסר עבודה, ואין לי סבלנות לשבת בבית.
בארגון שאני עובד הם מחפשים אנשים, אתה מעוניין?
אני מאוד מעוניין, בתנאי שזה במסגרת החוק, עניתי.
מרקו לא היה טיפוס אלים, אבל הוא לא נרתע מלהפר מדי פעם את החוק.
איזה מין שאלה זאת? זה בכלל במסגרת המשטרה. הוא אמר.
אתה שוטר? שאלתי ולא יכולתי לעצור את הצחוק שתקף אותי.
אם אתה לא מעוניין, אז תגיד, אבל מה יש פה לצחוק? הוא אמר די בכעס, חוץ מזה, אני לא שוטר, מדובר בעבודה במועצה לפיקוח פרי הדר, כל מי שרוצה למכור תפוזים, צריך לעשות את זה דרך המועצה, ככה מונעים הפרדסנים הגדולים תחרות מהקטנים. זה נעשה בחסות המשטרה. (בימים ההם, הדנקנרים וחבריהם היו בעלי פרדסים,)
אז אתה מעוניין או לא? הוא שאל,
בוודאי שכן, אני מתנצל שהרגזתי אותך, פשוט לא יכולתי לחשוב עליך במדי שוטר.
אז בוא נקפוץ לבקר את הבוס שלי, אמר מרקו,
עלינו על האופנוע, ונסענו לפגוש את הממונה האזורי על התפוזים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
