פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 171 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-1 חודשים סיפר חיים פרק 11 A.B.
58
פרק אחת עשרה: מבצע קדש.
בשנים הראשונות לנישואינו, לא היינו מחוברים לשום אמצעי תקשורת. טלוויזיה עוד לא הייתה בישראל בגלל התנגדותו של בן-גוריון, שהחליט למנוע מהעם היושב בציון, את הדבר הזה שהורס את הנשמות הטהורות. רדיו היה בארץ אבל בגלל משכורת הרעב שהייתה לי, לא יכולנו להרשות לעצמנו שום דבר שחרג מהצרכים הבסיסיים ביותר. העיסוק הזמין בשעות הפנאי היה קריאת ספרים. זה מאוד מרשים לראות זוג צעיר שקוע בפעילות כה תרבותית, אבל הרגשנו שאנחנו צריכים לעשות דברים ביחד, כי הרי לשם כך מתחתנים, לא? אבל כשהיינו משוחחים כמעט כל נושא הפך משיחה לויכוח קולני, אז החלטנו לשחק שח, זו פעילות שמפעילה את המוח ובעיקר מתבצעת בשקט, אבל המשחק גרם למתח כל כך גבוה בינינו, שהחלטנו להשאיר את העיסוק הזה ל בובי פישר ולקספרוב.
לא ויתרתי על החלום להיות זמר, לשם כך עשיתי "אודישן" למקהלה הקאמרית של תל-אביב, וכמובן התקבלתי. עשינו חזרות לאורטוריה יהודה המכבי של הנדל. במהלך החזרות לא קיבלנו שכר, אבל הובטח לנו תשלום צנוע עבור הופעות. סוף כל סוף זמר מקצועי, (או כמעט מקצועי) פעמיים בשבוע היינו נפגשים לחזרות, שהתחילו בשמונה בערב, והסתיימו בסביבות אחת עשרה. האוטובוס האחרון יצא מתל-אביב בעשר, כך שהייתי תלוי ברצונם הטוב של הנהגים, שנוסעים צפונה דרך כביש החוף. למוניות לא היה לי תקציב, (זו מילה יפה למי ששכרו מספיק בקושי למחייתו) לפעמים זה לקח יותר משעה עד שמישהו עצר לי, חשבתי אז שאם אי פעם תהיה לי מכונית, אני לא אקח אף אחד. (נקמת מטומטמים) השורה התחתונה היא שבימי החזרות הייתי מגיע הביתה בחצות ולפעמים אף יותר מאוחר. השאיפות להתפתחות אישית הביאו אותי להצטרף גם לחוג לציור. אם לא אצליח לעשות קריירה כזמר, אז לפחות אלך בדרכו של פיקסו. רחל לא התלהבה במיוחד מכך שאנחנו נפגשים כל כך מעט. אתה לא חושב שההיעדרות שלך מהבית כמעט כל ערב, מוגזמת?
בשעה שאני עובד לפרנסתנו, את לומדת ומרחיבה את השכלתך, עניתי, עומד על זכותי, האם לא מגיע גם לי לפתח קריירה?
איזה קריירה? אתה מאמין שתוכל לפרנס את המשפחה מהפרוטות שתקבל משירה במקהלה? היא אמרה בציניות, או שתתעשר מהציורים שלך.
כל כך נעלבתי שלא מצאתי תשובה הולמת. באותו לילה שכבנו ערים במשך שעות בלי להחליף מילה, לפנות בוקר רחל שברה את השתיקה.
אני מצטערת שפגעתי בך, אבל במעשים שלך אתה פוגע בי. זה מעליב שאין לך עניין להיות איתי, בשביל מה בכלל התחתנת איתי?
חיבקתי אותה והבטחתי לצמצם את ההיעדרויות לפעמיים בשבוע.
אני אחליט אם להמשיך לשיר או לצייר, אמרתי, אבל ויתרתי על שתי הקריירות, כי למחרת פרצה מלחמת קדש, וגויסתי למילואים כדי לכבוש את מצריים. המונח אינתיפאדה עוד לא היה מוכר, אבל היו הסתננויות של מחבלים שתקפו אזרחים וזרעו הרג בכל מקום אליו הצליחו לחדור, בתגובה נקט צהל בפעולות תגמול, וערך מרדפים עד מעבר לגבול, פעילות שגררה ביקורת ממדינות רבות בכללן האומות המאוחדות, עד שאבדול-נאסר סגר את תעלת סואץ, דבר שהרגיז את האנגלים והצרפתים, וכתוצאה מכך היה להם איתנו אינטרס משותף לפתוח במלחמה.
באותו בוקר הייתי בעבודה כרגיל, כשחיימוביץ' מנהל המוסך קרא לי אל שולחנו, חשבתי שהוא עומד לנזוף בי על איזה תיקון לא מוצלח שביצעתי, ונהג האוטובוס התלונן עלי, או גרוע מזה, אולי קרתה תאונה באוטובוס בו טיפלתי. חיימוביץ' לא היה אהוד במיוחד על עובדי המוסך, אולי בגלל היותו חמור סבר, ואולי משום ששולחנו היה ממוקם במרכז המוסך, והוא השקיף עלינו ממקום מושבו כמו האח הגדול של אורוול. ואף על פי כן, אני חייב לציין שגם בזכותו אני עדיין כאן.
מעשה שהיה כך היה. כדי לטפל בחלק התחתון של מכוניות קיימים במוסכים בורות המאפשרים למכונאים להגיע בנוחיות למקומות הדרושים. במידה ואין במוסך בור או לחילופין ליפט שתפקידו זהה, ייצרו מין לוח עם גלגלים, (קראנו לזה "מיטה") עליו שוכב המכונאי, (במקרה הזה זה אני) ומגלגל את עצמו אל מתחת למכונית בטיפול.
59
באותו זמן, טיפל מכונאי אחר באותו אוטובוס, ופירק את הגלגלים הקדמיים. בניגוד להוראות בטיחות הוא לא הניח תומכים (מה שמכונה בשפת אנשי המקצוע "בוקים") במקומות המיועדים. לא פעם עברה בי המחשבה שמונח בוק (פר ביידיש) לא התייחס למתקן המתכת אלא למכונאי. מכל מקום, כפי שציינתי האוטובוס נתמך רק על מגבה הידראולי (ג'ק) ואורי שהסתובב שם משועמם, פתח את ברז המגבה. הרגשתי שהאוטובוס מתחיל לרדת עלי, וניסיתי לגלגל את עצמי החוצה, אבל לא הספקתי, הראש נמחץ מתחת לשלדת הרכב, זה לקח בוודאי שבריר של שנייה. שמעתי את עצמות הגולגולת חורקים, ולנגד עיני עברו תמונות של אירועים שחוויתי בחיי הקצרים, מאוד לא רציתי למות. חיימוביץ שכפי שציינתי רואה כל מה שקורה במוסך, זינק מאחורי שולחנו, סגר את ברז המגבה, ובמהירות האפשרית הגביה את האוטובוס, ברגע שהלחץ על ראשי השתחרר משכתי את עצמי החוצה על גבי המיטה. הסתכלתי סביבי לוודא שאני כאן ולא צמחו לי כנפיים. חיימוביץ' שאל אם אני יכול להגיע לקופת חולים בכוחות עצמי. הרופא שבדק אותי קבע שלמעט סדק קטן בגולגולת לא נגרם נזק מוחי.
יהיו כנראה כאבים במשך כמה ימים, אבל זה יעבור. הוא אמר באדישות גמורה.
אשוב למלחמת קדש. חיימוביץ מסר לי את שפופרת הטלפון. זה היה קצין הקישור שלי שהודיע שזו שעת חרום, ועלי להגיע ליחידה במהירות האפשרית. חייגתי לסמינר בו רחל למדה.
אני מבקש לדבר עם רחל הררי, אמרתי לקול ששאל מה רצוני.
אנחנו לא מוציאים תלמידים מהכיתה כדי לשוחח בטלפון, ענה לי הקול.
לא התקשרתי כדי לשוחח! צעקתי לתוך השפופרת, מדבר בעלה, גויסתי למלחמה ואני רוצה להיפרד ממנה, אם איהרג בלי שאמרתי לה שלום, זה יהיה על המצפון שלך.
באיזה כיתה היא לומדת? שאלה המזכירה בקול יותר ידידותי.
לא זכרתי באיזה כיתה, יכולתי לומר שזו השנה האחרונה, אבל בלחץ השעה, לא חשבתי על זה.
המתן דקה, היא אמרה, היו כמה דקות שקט, איך אמרת קוראים לה, רחל הררי? אין לנו תלמידה בשם הזה. איזה מטומטמת המזכירה הזאת. יש בסך שש כיתות בסמינר הזה, אז מה הבעיה למצוא שם מתוך הרשימה, פתאום עלה בדעתי שלא היא המטומטמת, הרי רחל רשומה בשם משפחתה הקודם. תחפשי את רחל הולצמן! אמרתי בקול נרגש ורם מדי.
אל תצעק אדוני, אתה לא זוכר איך שקוראים לאשתך? או שאתה מתכוון לתת לי עוד כמה שמות, רגע את רחל הולצמן אני מכירה, אתה בעלה?
סוף סוף המסר נקלט, ואחרי מספר דקות נשמע קולה של רחל.
מי מדבר?
את לא מזהה אותי? זה אני, בעלך.
תפסיק עם השטויות, מי אתה? היא אמרה בכעס.
רחל, אין לי זמן לוויכוחים עכשיו, אני חייב להגיע לבסיס. גם אני כבר התחלתי להתעצבן.
שמע אדוני, אין לי זמן למשחקים, הוצאת אותי משיעור מאוד חשוב, תגיד לי מי אתה ומה אתה רוצה. או שאני מנתקת וחוזרת לכיתה.
איזה אדוני? את לא מזהה אותי? זה אני אברהם בעלך, רציתי רק להגיד לך שלום לפני שאני יוצא למלחמה. לא שמעת שמגייסים גיוס המוני? אז שלום אני חייב לזוז, תשמרי על עצמך.
חכה רגע, על מה אתה מדבר? אל תהיה כזה דרמתי, לא תהייה שום מלחמה. בוא ניפגש בבית, אני אכין לך משהו לאכול, ואחר כך תיסע לחזית. צריך כוח בשביל להילחם.
רחל אני זז עכשיו.
הנחתי את השפופרת, הלכתי לחדר ההלבשה, התקלחתי, התלבשתי, ונסעתי הביתה. אספתי כמה בגדים וכלי רחצה, דחפתי הכל לתיק, ויצאתי לרחוב. מכוניות צבאיות ואזרחיות כנראה מגויסות נסעו לכל הכיוונים. הושטתי יד ובו במקום עצרה מכונית. זה הזכיר לי את היום בו הוכרזה המדינה, גם אז עצרו מכוניות לכל מי שהרים יד, ונסעו אנה ואנה ברחובות העיר. אלא שאז הייתה שמחה, אנשים צחקו ורקדו ברחובות, ואילו עכשיו כולם היו רציניים ומתוחים. תוך זמן קצר הגעתי לבסיס. רוב חיילי הפלוגה כבר היו שם. חלוקת הבגדים והנשק התבצעו במהירות, כך גם אבזור הנגמ"ש (נושא גייסות משוריין, כלי רכב שבחלקו הקדמי גלגלים, ובאחורי שרשראות.
60
לאחר שחרורי מהצבא, הועברתי לחרמ"ש כדי שבמילואים אנצל את יכולת הלחימה שרכשתי בצה"ל. חרמ"ש למי שלא שירת בצבא, פירושו, חיל רגלים משוריין. ההבדל היחיד בינו לבין אותו חייל בלי המשוריין, הוא שבחרמ"ש הלוחמים מגיעים לשדה הקרב בנסיעה. כששאלו למי יש רישיון נהיגה, עניתי בגאווה שברשותי רישיון לאוטובוס. לא עבר הרבה זמן עד שהבנתי איזה טיפש הייתי, לרוב המילואימניקים היה רישיון אבל הם לא התפארו בכך. בגלל מבנהו המיוחד היה הנגמ"ש רכב קשה מאוד לנהיגה. כשגלגל קדמי נתקל במכשול, ההגה מסתובב במהירות מסחררת, ואם האגודל נמצא בחלקו הפנימי של ההגה, כמו שכל אוחז בהגה רגיל לנהוג, העצם נשברת. בנוסף לכך יש גם בעיית שדה ראיה, כדי לצמצם את סיכון הפגיעה, קבעו בחזית הרכב אשנב קטנטן עם כמה שכבות זכוכית שמגיע לעובי של למעלה מעשרה סנטימטרים, כך שבשעת נהיגה הראות כל כך מוגבלת שרואים רק מעט קרקע במרחק גדול מקדימה, בגלל תנאי השטח, רואים בחלק ניכר מהזמן רק שמיים , החיילים שיושבים צפופים מאחור כמו סרדינים, דתיים וחילוניים כאחד, מתפללים שלא נצנח לתוך איזה תהום. אם כבר למות, אז שזה יהיה תוך כדי לחימה.
השמש כבר הייתה נמוכה מעל האופק וצבעה את השמיים בקשת גוונים. כשהרכבים יצאו את שער הבסיס. משני צידי הכביש עמדו אזרחים מאחלים לנו הצלחה ומריעים כאילו היינו במצעד של יום העצמאות, אחד מהם אפילו ניגן באקורדיון. נסענו דרומה במשך שעות והראש החל לצנוח על ההגה. לפתע התעוררתי וראיתי שירדתי לשוליים, ואני דורס שורה של עצים צעירים שניטעו בצד הדרך. מזווית הראיה שלי זה היה כמו לנסוע בג'ונגל. עצים נרמסים תחת הגלגלים, עלים עפים לכול כיוון. הבטתי לאחור וראיתי שכל הרכבים שנסעו מאחורי עשו כמוני, ירדו אף הם מהכביש ונסעו אחרי. לקח לי לא מעט זמן עד שקלטתי איפה אני נמצא, וחזרתי לכביש.
עם שחר הגענו לאזור קיבוץ רביבים. בדרך ראינו צבא פרוס על הגבעות, היו שם בעיקר טנקים ותותחים שנראו בבירור מתחת לרשתות ההסוואה שלהם. שוטר צבאי כיוון אותנו אל הגבעה שלנו. הקמנו אוהלים והמתנו להוראות. הזמן זוחל לאט, לא רק ב "חמסינים במשלט" גם כשמחכים לפקודה לצאת לפעולה. שלושה ימים חלפו וכלום לא קרה, בינתיים הושמעו השערות באשר לכמות הנפגעים הצפויה, ככל שחלף זמן הופצו שמועות על צפי של מספר נפגעים הולך וגדל. אנשי המילואים בפלוגה שלי נהגו להתבדח ולעשות כל מיני מעשי קונדס כל פעם שהיינו מגויסים לשירות, אבל הפעם נראו כולם באבל. עוד יום עבר והתחלנו כבר לחשוב שזה היה בסך הכל תמרון, כדי לבחון את הנכונות שלנו. לפנות ערב אספו את כולנו ברחבה שיצרנו בין הנגמ"שים. קצין עם שלושה פלאפלים על הכתף הגיע כדי להגביר את המוטיבציה, הערבים מסרבים להכיר בזכותנו על הארץ. ניסינו להגיע איתם להבנה בדרכי שלום, למרות זאת הם שולחים מרצחים לטבוח אצלנו גברים נשים וילדים. לא שואפי מלחמה אנחנו, אבל הם לא התירו לנו ברירה. תרומתכם חיונית לשם השגת ניצחון. אני סומך עליכם. אמר, הצדיע, ועבר לפלוגה אחרת.
למחרת הגיעה משאית עם ארגזי תחמושת. קיבלנו פקודה לטעון מחסניות, לנקות את הנשק, ולהתכונן לקרב. שמענו שמתנהלים קרבות שריון קשים עם המצרים. לא הבנתי מדוע אנחנו עדיין רובצים כאן באפס מעשה. לא יהיה זה נכון לומר שלא פחדתי, אבל אל רציתי שחברי יבחינו בכך, אז התבדחתי והבטחתי שזה יהיה בסך הכל טיול במדבר. לפנות בוקר ניתנה הפקודה לנוע. תוך דקות ספורות היינו על הרכבים ודהרנו אל החזית. היעד הראשון היה רפיח. כשהתקרבנו למקום נתקלנו בהפגזה כבדה. הכוח התפרס בשטח ותפס עמדות מאחורי שורת גבעות. המחלקה שלנו התמקמה בדיוק ליד נקודת איסוף נפגעים. כעשרים חיילים פצועים היו מרוכזים בשטח, חלקם שכבו על אלונקות חלקם יושבים על הקרקע. שניים או שלושה חובשים טיפלו בהם, ככל יכולתם. גניחות הפצועים וזעקות הכאב שלהם הקפיאו לנו את הדם. לרובנו לא היה ניסיון קרבי והיינו בהלם מהמפגש הזה, עוד לפני שנכנסנו למערכה. הסתובבתי לאחור וראיתי את פני החיילים חיוורים ומבועתים, בזחל"ם אין מראה אבל יכולתי להניח שאני לא נראה שונה מהם. התקדמנו לעבר עמדות האויב. כל מה שיכולתי לראות דרך האשנב הקדמי, הייתה פיסת שמיים כחולים. התרוממתי והסתכלתי מעל הדופן הקדמי, הבונקר והתעלות נראו במרחק קצר לפנינו. גדר תיל לולייני הפריד בינינו. שני חבלנים מהפלוגה שלנו רצו לכיוון הגדר נושאים מטען בצורת צינור. צרורות מכמה מקלעים נורו לעברם.
61
ראיתי בבירור את מקורות הירי, ומהזחל"מים משני צדדי ירו המקלענים כדי לשתקם, תפקיד המקלען הוא להמטיר אש על האויב בשעת התנועה לעבר היעד, כדי לרכך את האש בשעה שהלוחמים יורדים מהדלת האחורית ומסתערים רגלית על עמדת האויב. בשעה שהחיילים נלחמים בחפירות, הוא אמור להגן על הזחל"ם. זאת בכל אופן התיאוריה. בזחל"ם שלי ברגע שנשמעה הירייה הראשונה, ללוש המקלען התכווץ על המושב וישב שם משותק. יוסף סמל המחלקה דפק לו על הקסדה וצעק,
מה אתה מתקפל כמו תולעת? תפעיל את המקלע או שאני מעיף אותך החוצה!
ללוש הרים יד וירה לכל הכיוונים בצורה עיוורת .
מטומטם איך אתה יורה אתה רוצה להרוג את האנשים שלנו? צעק יוסף.
בינתיים הופעל המטען ונפרץ פתח בגדר, התקדמנו וחצינו את הגדר, הלוחמים קפצו מהכלים והסתערו על הגבעה, שמתי לב שלמרות הפקודה להפסיק את האש, ללוש המשיך ללחוץ על ההדק, ניסיתי לנתק את היד שלו מההדק, אבל היא הייתה כל כך נעולה שלא הצלחתי, והייתה סכנה אמיתית שהוא יפגע בכוח שלנו. עם הקסדה שלי הכנסתי לו מכה בזרוע, סוף סוף הוא ניתק את ידו מהכלי, הוא התקפל על המושב, ובכה כמו תינוק. אני הסתכלתי מעל הדופן הקדמי וצפיתי במתרחש כמו בסרט קולנוע. החיילים ירו לתוך החפירות וזרקו רימונים לתוך הבונקר. תוך כמה דקות הסתיים הקרב, והלוחמים התחילו לחזור לרכבים. היה לנו פצוע אחד, שמו הפרטי לא זכור לי, קראנו לו גולדווסר, אמרו עליו שהוא קומוניסט ופציפיסט. הוא נתקל בחייל המצרי היחיד שלא ברח.
ידיים למעלה! צעק גיבורינו, וכיוון את רובהו אל חזהו של המצרי.
הנ"ל כיוון אקדח וירה. (לפי הנשק שלו אפשר להסיק שמדובר בקצין מצרי) הכדור פגע בזרועו של גולדי, למזלו אבנר מפקד המחלקה הגיע למקום וחיסל את מצרי בירייה. בעניין היות גולדווסר קומוניסט, כנראה נאמר שהוא הומניסט, אבל רמת ההשכלה ביחידה שלנו לא כללה מונחים מסובכים כאלה, אז תיקנו את הטעות לקומוניסט. זה מזכיר את הבדיחה הישנה עם השוטר שרשם דו"ח חנייה לנהג ברחוב צ'רניחובסקי וביקש מהנהג לעבור לחנייה אסורה ברחוב הס, כי קשה לו לאיית את שם הרחוב ההוא. הגדוד המשיך לנוע אבל אחד מהנגמ"שים נתקע. אבנר הורה לנהג סנדר ולמקלען שלומי לשמור על הרכב עד שיבואו מהחוליה הטכנית לחלץ אותו, יתר החיילים עברו לרכבים אחרים והצטרפנו לכוח העיקרי שהתארגן על הכביש במטרה להמשיך דרומה. תוך כדי תנועה שמענו פגזים מתפוצצים סביבנו, וכשהתרחקנו והסתכלנו לאחור, ראינו שההפגזה הופנתה לשני המסכנים שנשארו בשטח. התקרבתי לזחל"ם של אבנר ושאלתי אותו, מה הטעם להשאיר אותם שם.
אתה צודק, הוא אמר, סע לשם ותאסוף אותם לזחל שלך. (כך קראנו לזחל"ם)
יוסף הסמל דפק לי על הקסדה,
אתה לא מסוגל לשמור את הפה הגדול שלך, הוא צעק, אתה רוצה להרוג את כולנו?
סובבתי את הרכב ונסעתי לכיוון הכלי התקוע. כשסנדר ושלומי שני הבחורים שכבר התפללו קדיש זה על זה, ראו אותנו מתקרבים, הם קפצו מהזחל"ם שלהם, ורצו לקראתנו. אני פיניתי את מקומי לסנדר.
תנהג במקומי, אבל חכה כמה דקות, אני אבדוק אם אפשר להזיז את הזחל שלך, ואסע אחריך.
התיישבתי ליד ההגה והתנעתי את המנוע. הוא פעל ללא בעיה, שילבתי הילוך, והכלי לא זז, היה ברור שהציר שמניע את השרשראות שבור. (בשביל מה למדתי מכונאות.) הכנסתי להילוך קדמי, ובראבו אני נוסע. פתחתי את האשנב בדלת כדי לראות איך לעקוב אחרי סנדר, אבל הוא מזמן התקפל והצטרף למחלקה. הפניתי את הזחל"ם לכיוון שממנו באתי ולחצתי על הדוושה. בהילוך קדמי המהירות מאוד נמוכה, וכשנופלים פגזים מסביב, יש הרגשה של זחילה ממש. כשהתקרבתי אל המחלקה, ראיתי שכולם עומדים בתוך הכלים ומחכים בקוצר רוח שכבר אצא מטווח המרגמות. כשסוף סוף הגעתי ציפיתי לשמוע דברי שבח, לפחות משני הבחורים שחילצתי, אבל ראיתי שהם כועסים, נזכרתי בתסכית רדיו ששמעתי לא מזמן. מסופר בו על בחורה שהיו לה שני מחזרים. יום אחד היא יצאה לטיול עם אחד המחזרים, ועם אביה. בדרך האב מעד, והבחור נחלץ לעזרתו והציל את חייו. אחרי זמן מה היא טיילה עם המחזר השני ועם אביה. הפעם הבחור מעד, והאב הציל אותו. שני המחזרים ביקשו מהאב את יד בתו, למי הוא נענה בחיוב? למחזר השני, זה שנתן לו הזדמנות להיות גיבור, ולא זה שהראה אותו בחולשתו. אבנר אמר לי לעלות על הזחל"ם שלי ולא לעכב עוד את המחלקה.
62
המשכנו לנוע דרומה ואחרי כשעה השיירה נעצרה מול מחנה מצרי נטוש.
יש לנו המתנה של כשעה. אמר אבנר. אתם יכולים לסייר במחנה ולקחת מזכרות, אבל אל תגזימו, הזחלים צריכים עדיין לשמש ללוחמה.
נכנסתי לאולם רחב ידיים, היו שם ערימות של בגדים, חלקי חילוף לציוד אלקטרוני, מגוון ציוד צבאי כגון משקפות, מצפנים, מכשירי קשר ואביזרים שונים. לקחתי משקפת ושני זוגות כפפות אגרוף. לפתע נשמעו יריות. השתטחתי מאחורי ערימת בגדים והצצתי לכיוון מקור הירי. ללוש עם עוד שני חברים ניסו לפרוץ ארון ברזל, ומאחר שהוא לא הצליח לפגוע במנעול, הוא דרך שוב את נשקו לניסיון נוסף. בקצה האולם שוטטו כמה בחורים וחיטטו בארגזים ובארונות.
תפסיק לירות! צעקתי בכל כוחי. אתה לא רואה שיש שם אנשים?
הוא הסתובב והפנה אלי את רובהו. אם לא תסתום את הפה אני מחסל אותך,
עכשיו הוא נהיה גיבור, הסתובבתי וחזרתי אל הזחל"ם. המראה היה סוריאליסטי לגמרי, (אינני זוכר אם תיארתי בצורה מפורטת את המבנה של כלי הרכב הזה, אבל לעניינינו כדאי לציין שהוא נראה כמו ארגז פלדה ללא מכסה, על שרשרת וגלגלים. בחלקו הקדמי קבינה בלי גג, כל הארגז היה מלא בחפצים שנאספו על ידי כיתת הגיבורים. היו שם ערימות של בגדים, נעליים, מכשירי קשר, (מה עושים עם מכשיר קשר מסורבל כזה בבית?) היו אפילו רהיטים, החפצים בלטו מעל הדופן, ולא היה מקום פרט לנהג, את המושב שלי השאירו פנוי, כנראה שתכננו שאקפוץ לתל-אביב, אפרוק את הסחורה, ונמשיך במלחמה. כשאבנר הגיע עם פקודה להמשך המשימה, הוא רתח מכעס,
יש לכם חמש דקות להעיף את כל הזבל הזה מהזחל, אם אני מוצא דבר ולו הקטן ביותר שלא שייך לכאן, אני מעמיד את כולכם למשפט צבאי.
בעצמך אמרת שמותר לנו לקחת דברים, אמר אחד החיילים.
אמרתי מזכרות, דברים שאפשר לשים בכיס, קדימה, אין זמן לוויכוחים.
השלכנו מעל הדופן, את כל הדברים שלא ניתן להסתיר, הכפפות והמשקפת שלי היו מוצפנים היטב מתחת למושב, וכך הם ניצלו. המשכנו עד מבואות אל-עריש ושוב נתקלנו בהתנגדות. היה כבר חושך כשהגענו, והוחלט להשהות את התקיפה עד אור הבוקר. בינתיים הארטילריה ריככה את המטרה, במילים אחרות, התותחים שלנו הפגיזו במשך כל הלילה מטרות אסטרטגיות בעיר כדי לשכנע את מנהיגות העיר שכדאי להם להיכנע ולחסוך קורבנות בנפש וברכוש.
זה היה הלילה השלישי בלי שינה, הייתי כל כך עייף שנרדמתי מתחת לקנה של תותח פעיל. מי שלא עמד בקרבת תותח יורה אולי לא יבין את הסיטואציה הבלתי אפשרית הזאת. ישנתי שינה עמוקה ואפילו חלמתי, ובחלומי אני מוביל קבוצת טיילים בג'ונגל, אנחנו מפלסים את דרכינו בין השיחים בעזרת מצ'יטות. התעייפנו מהמאמץ וישבנו לנוח נשענים על גזעים של עצי באובב. לפתע אני מבחין בנחש קוברה שמתקרב אלי, מרוב בהלה התעוררתי קמתי בקפיצה, והראש נתקל בקנה התותח. כמעט התעלפתי מהמכה, אבל מה שגרוע יותר, הרגשתי שבאמת זוחל נחש על הרגליים שלי. לא ידעתי מה לעשות. לא הייתה לי טראומה מנחשים, להפך, גידלתי נחשים בבית, והכרתי את רוב הזנים המצויים בארץ, וידעתי שרובם אינם ארסיים, אבל בחושך כשלא ניתן לזהות אותם, וכשהם כרוכים על הרגליים, זה ממש לא נעים. אחת התיאוריות אומרת שאם אתה לא מבהיל איתם, הם לא יעשו לך כלום, אבל איך אפשר לדעת אם הוא לא נבהל מהקפיצה שלי? נקטתי בשיטת, אם אתה לא יודע איך לפעול, אל תעשה כלום. עמדתי בלי לזוז, והסתכלתי למטה, אז גיליתי שמה שזוחל שם על הרגליים שלי, זה כבל טלפון שהבחורים מחיל הקשר פרסו כדי לחבר בין הכוחות השונים. (זה לא יאומן, אבל אז עוד לא המציאו את הטלפונים הניידים)
עם שחר נכנסנו לאל-עריש. הטקטיקה עבדה והם נכנעו ללא התנגדות. התמקמנו בבסיס שהיה מצרי עד שהגענו, והתכוננו לשהייה ממושכת. בעקבותינו הגיעה תזמורת צהל וניגנה כמה יצירות קלאסיות ששעממו את רוב החיילים, אבל בהמשך הגיעה גלריה של אמני בידור קל, להנעים את זמנם של גיבורי ישראל. עברו כמה ימים ואני מסתובב ברחובות אל-עריש. הופתעתי כמה מהר החיים חזרו למסלולם, אנשים הסתובבו ברחובות, עסוקים בפעילויות היומיומיות שלהם, כאילו שמאז ומתמיד היינו שם. נכנסתי לחנות והסתכלתי סביב. הידע שלי בערבית הסתכם בכמה קללות, (לצערי זה המצב עד היום)
תראה לי בבקשה את החולצה ההיא, אמרתי ביידיש.
אתה מתכוון לחולצה השחורה? הוא ענה גם ביידיש, במבטא ערבי קל, מחייך כתגובה להפתעה שלי, עבדתי קרוב לעשרים שנה כמלצר במסעדה בטיילת של תל-אביב, הוא המשיך בעברית.
קניתי את החולצה, היא הייתה בסגנון מזרחי וקצת יותר מדי מקושטת, לטעמה של רחל. כעבור מספר שבועות, בעקבות הצעה שלא ניתנת לסירוב, החזרנו את סיני למצרים, וחזרנו הביתה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
