פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 175 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-1 חודשים סיפור חיים פרק 10 A.B.
54
פרק עשר: ירח דבש כפול.
כשדניס (אחותי) ושמואל בנו של דוד נישאו, (אנשי השכונה, שחשבו שבניו של דוד, וילדי אשתו, כלומר אימא שלי, אחים. לא הבינו איך אח ואחות מתחתנים.) הם לקחו רק יום חופשה אחד, ולא נסעו לאף מקום. רחל ואני הצענו להם להצטרף לירח הדבש שלנו. ארזנו כמה חלקי לבוש ובטרמפים נסענו צפונה. המטרה הייתה להגיע לקיבוץ דן. יעקב ברקאי, היה חבר בקיבוץ ההוא ומעריץ של אימי. הוא לא היה היחיד, כי כזכור, אימי הייתה אישה בעלת יופי נדיר. מה שגרם לה להיעתר לחיזוריו של דויד יפה (יפה, מתייחס לשם המשפחה, לא למראה) נשארה תעלומה בעיני עד היום. בכל אופן, הקיבוצניק הזה היה בין האורחים בחתונה, והוא אמר,
אם אתם מגיעים לאזור, תקפצו לביקור.
(הוא בוודאי לא חשב שזה יקרה אחרי שלושה ימים.) המקום הראשון אליו הגענו היה ביתו של ידיד מהצבא, שגם הוא מבלי שהתכוון לכך, הזמין אותי לבקר אצלו בבית. מאיר גנץ פתח את הדלת והביט נדהם בארבעתנו, עמוסי חבילות ומכוסי אבק.
נא להכיר, אמרתי בחיוך, רחל אשתי מאתמול, דניס אחותי מאז שנולדתי, ושמואל בעלה מזה חודשיים, האם נוכל לבלות אצלך את הלילה?
אחרי היסוס קצר הוא ענה, יש לכם מזל, ההורים שלי בחו"ל, אני אישן בחדר שלהם כך שאתם יכולים להתמקם בחדר שלי. אפשר להציע לכם משהו לשתות?
כן תודה, אם אפשר היינו רוצים גם להתקלח, אמרתי, ובלי לחכות לתשובה התחלתי להתפשט. דניס ביקשה מגהץ וקרש, ותוך כדי החלקת בגדינו המקומטים הסבירה,
אנחנו צריכים להיראות במיטבנו, הערב נבלה במועדון לילה, אתה כמובן מוזמן.
המקום שאליו הגענו, (למרות שמו היומרני "מועדון המלכים") היה יותר בית בושת ממועדון לילה, ליד הבר והשולחנות ישבו ימאים בשלבים שונים של שיכרות, עם בנות זוג בעלות חזות מפוקפקת. מלבדנו היו רק זוגות בודדים בלבוש אזרחי (של אנשי יבשה.) האוויר היה כל כך רווי באדי אלכוהול, שכמעט השתכרנו עוד לפני הכוסית הראשונה. על במה קטנטונת הצטופפו שלושה נגנים, וזמרת שמנמונת בלבוש פרובוקטיבי, שרה שירי אהבה בשפות שונות. (עברית לא הייתה מקובלת במועדוני לילה.) שתינו קצת רקדנו מעט ואחרי חצות חזרנו לבית ידידנו. סידרנו את המיטות, הנחנו שני מזרונים על הרצפה, והיינו מוכנים לשינה כשמאיר דפק בדלת.
אחי הזכיר לי שהורי עומדים להגיע הביתה בכל רגע, אז אני מבקש שתאספו את הדברים שלכם ותעזבו את הבית כמה שיותר מהר.
מצאנו את עצמנו ברחוב. כסף למלון לא היה לנו, וגם אם היה, איזה מלון היה מקבל אותנו בשתיים בלילה. חשבנו על האפשרות לתפוס טרמפ ולהמשיך צפונה, אבל נפש חיה לא נראתה ברחוב, גם לא מכונית. אז גררנו את רגלינו לגן האם, במרחק כמה דקות הליכה משם. מספרים שהגן קיבל את השם הזה, מפני שכל בחורה שמבלה שם לילה, נהיית אם כעבור תשעה חודשים. כל אחד מאיתנו נשכב על ספסל, אבל לא הצליח להירדם, אמנם בעשרים ליולי, די חם בארצנו. אבל על הכרמל בלילה, על ספסל אבן, כשאין לך דבר להתכסות בו, קר למדי. ובנוסף לכך, ספסלי האבן פרקו לנו את העצמות. חיפשנו מקום יותר חם ונוח, התכרבלנו בתוך ארגז חול, וישנו שנת ישרים. זה הזכיר לי את הסיפור על שני המשוגעים שנקלעו למצב דומה, מחוסר אמצעים אחרים, אחד התכסה עם דלת, והשני עם סולם, בבוקר אמר זה עם הדלת,
ישנתי טוב מאוד, ואתה?
אל תשאל, קפאתי מקור ענה חברו, כי היה חסר שלב בסולם.
בבוקר המשכנו צפונה והגענו בנסיעה עד נהרייה. נכנסנו לקפה פינגווין ואכלנו עוגות סברינה שהיו ידועות כטובות במדינה. משם המשכנו ברגל לאורך החוף, לכוון ראש הנקרה. דילגנו על הסלעים שבלטו במים הרדודים, מזג האוויר היה נעים בשעת הבוקר, עברנו כברת דרך כשלפתע צללו לכיוונינו מטוסי קרב והמטירו עלינו אש מקלעים. אינני יודע אם ההדף, הפחד, או התגובה האינסטינקטיבית שהוטמעה בנו בצבא, גרמה לנו להשתטח כהרף עין על החול. ראינו את המטוסים מתרחקים ורצנו לכיוון שורה של גבעות נמוכות, שנראו לנו מקום המסתור היחיד בסביבה. תוך כדי ריצה שמענו קריאה ברמקול. תיגשו הנה מיד!
55
עצרנו והיבטנו סביב. רק אז ראינו קבוצת חיילים עומדים ליד זחל"ם שאנטנות בולטות ממנו. הם המשיכו לקרוא לנו ברמקול מלווים את קריאתם בסימני ידיים. דשדשנו בחול הרך לכיוונם מהר ככל יכולתנו.
לא ראיתם שאתם בשטח אימונים צבאי? צעק אחד הקצינים, יכולתם להיהרג! לא שמתם לב לדגלים האדומים?
אינני זוכר אם ראינו, אבל בוודאי לא התייחסנו למשמעות שלהם.
עצרתי זמנית את הירי, אז תפנו את השטח במהירות האפשרית. הורה הקצין.
ביקשנו סליחה על ההפרעה, ופנינו לכיוון הכביש כדי להמשיך הלאה. עברו מספר דקות ושוב עצר אותנו אדם בלבוש אזרחי, מצויד ברובה.
לאן אתם הולכים? שאל האיש בקול תקיף.
אנחנו בטיול לראש הנקרה, עניתי. לא רציתי לספר לו שאנחנו בירח דבש, כדי לא לעורר שאלות נוספות.
בואו אחרי, אמר ופנה לכיוון בניין רחב ידיים מוקף בגדר. הוא פתח את השער, וסימן לנו להיכנס. ראיתי אתכם מסתבכים שם עם חיל האוויר, רציתי להזהיר אתכם, אבל לא הספקתי להגיע, יכולתם להיהרג.
גם הם אמרו לנו את זה, למה לא מגדרים את המקום? שאלתי.
הם לא מתאמנים שם כל יום, לכן הם מסתפקים בדגלי הסימון. שבו אני אכין לכם משהו לאכול, הוא אמר, הניח מחבט על פתיליה, וטיגן כמה ביצים.
מאין אתם בארץ? הוא שאל באותו טון. כבר קלטנו שזהו סגנון דיבורו, וזה לא נובע מכעס או עוינות.
אנחנו מנוף-ים, ואנחנו רוצים להגיע עד קיבוץ דן. אמרתי,
כדי לשנות נושא שאלתי, אתה לא מרגיש בודד לגור פה לבד?
אני לבד, זה נכון, אבל אני לא בודד, אני חושב שכל אדם שמגיע לגילי, צריך להתנתק מהסביבה, לפחות לתקופה מסוימת, ולהעלות על הכתב את מה שעבר עליו בחיים, אם אתה שומר את זיכרונותיך ולא כותב אותם, מה יישאר כשתלך, אם הם יהיו כתובים, אולי יישאר זכר כלשהו. בשעה שהוא דיבר הוא ערך על השולחן ספלים, צלחות, קפה, לחם, ביצים וירקות.
אני הייתי עורך סרטים בהוליווד, היו לי חיים מרתקים, אבל עריכה לא נחשבה אומנות באותם ימים, אפילו היום לא תשמעו שמיחסים לעריכה חשיבות כלשהיא. השחקנים, וכיום גם הבמאים זוכים לכל התהילה, בסיפור החיים שאני כותב, אני הדמות המרכזית.
אתה חושב שזיכרונותיך יפורסמו אי פעם? שאלתי
אני לא יודע, וזה גם לא מעניין אותי. אני מרגיש שעשיתי את שלי. השאר הוא בידי אלה שיבואו אחרי, ומאחר שאני לא מאמין בתחיית המתים, זה כל מה שאני אשאיר אחרי.
הודינו לאיש עבור הכנסת האורחים שלו, והמשכנו לכביש. לא עברו יותר מעשר דקות וג'יפ עצר לנו בחריקת בלמים.
לאן אתם? שאל הנהג.
לא משנה, העיקר שהכיוון הוא צפונה. עניתי.
קפצנו פנימה והוא זינק קדימה. הוא נסע במהירות מטורפת, לוקח את הסיבובים על שני גלגלים.
אם המטוסים לא הרגו אותנו, אז עכשיו המשוגע הזה יביא עלינו את הקץ, חשבתי.
זה שאני כותב שורות אלו מוכיח שנשארנו בחיים. היה כבר חושך כשהגענו לראש-פינה, שם הנהג הודיע שהוא נפרד מאתנו כי הוא פונה דרומה.
נסעת עד כאן כדי לחזור דרומה? שאלתי בתמימות.
מה לעשות, כך צריך לנסוע כדי להגיע לקיבוץ עמיעד. הוא ענה. יש לכם עוד שאלות?
אמרנו תודה וירדנו מהג'יפ. הרגשתי כפוי טובה, כלפי האיש שהסיע אותנו. זה הזכיר לי טרמפ אחר שתפסתי עם חבר מהצבא בשם הלפרין. שאלתי אם הוא קשור למשפחת רפאל הלפרין המפורסם, מפני שהיו לו ידיים חזקות מאוד. אהבתי להתמודד בהורדת ידיים, בהצלחה ניכרת, אבל הוא הוריד אותי ואת כל החיילים האחרים, בלי כל מאמץ.
56
החלטנו להגיע לכנרת בטרמפים, עד נתניה הגענו במשאית צבאית שיצאה מהבסיס, שם עצרה לנו מכונית פרטית, בה נהג (בישיבה) גבר בגיל העמידה, ולידו ישב גבר בגיל דומה. אנה מועדות פניכם? שאל הנהג אחרי שהתמקמנו בתוך הרכב.
פנינו שואפות להגיע כנרתה, עניתי. היה לי ברור שהוא משתמש בשפה מליצית כהלצה, אבל לפי הבעת פניו הבנתי ששגיתי, והוא בוודאי יעצור מיד ויגיד לנו לרדת. אני לא זוכר אם כבר סיפרתי לכם, שגם במוסך "דן" הייתי משתעשע בלשון מליצית עם אחד העובדים הוותיקים, והיינו מנסחים משפטים כמו,
שמא תועיל במטותא למוש קמעה יען כי צר המקום לאחורי, וזה היה מעורר רעמי צחוק.
על כל פנים, במקרה הזה, הוא לא התלוצץ בכלל, ואני הרגשתי מאוד נבוך, הייתי צריך להתנצל, אבל גם זאת לא עשיתי. להפתעתי, האיש המשיך בנסיעתו ולא דיבר איתנו יותר. בצומת חדרה הוא פנה שמאלה ועצר אחרי הסיבוב.
רציתי להגיד לו, רב תודות, אבל החלטתי שעדיף, תודה רבה, בשפה פשוטה, וירדנו מהמכונית. הלפרין שירד אחרי טרק את הדלת וטראח!! השמשה התנפצה לאלפי רסיסים.
זאת התודה שלכם? סינן האיש בזעם, ובלי לחכות לתשובה המשיך לדרכו.
נחזור לצומת ראש פינה. היינו עייפים ובעיקר רעבים. במרחק קצר ראינו צריף קטן, ומעליו שלט "תנובה". באותה תקופה בתי האוכל שנשאו את השם הזה לא היו מסוג מסעדות גורמה. לתנובלה הזאת הייתה מרפסת קטנה, עליה שולחן עץ ושני ספסלים. ישבנו לשולחן ושאלנו מה יש לאכול. בעלת המקום הייתה אישה זקנה (כל מי שעבר את גיל החמישים היה זקן בעינינו)
המטבח כבר סגור, אבל אני יכולה לתת לכם לחם ולבניה, היא אמרה.
זה ממש התאים לתקציב שלנו, ותוך כדי אכילה, סרקנו במבט את הסביבה. מעבר לכביש נראתה חורשה שאליה גררנו את רגלינו בתום הארוחה. בלי לצחצח שיניים שכבנו לישון על מצע העלים מתחת לעצים. בבוקר פקחתי עיניים ולא זיהיתי את רחל. הצחוק שלי העיר את שלושת הכושים שישנו בתוך ערימת עלים שרופים. כל אחד מהם הביט בבן זוגו ופרץ בצחוק מתגלגל. ניצלתי את ההזדמנות שהייתי מחופש ל אל-ג'ולסון, הזמר המפורסם של שנות הארבעים, ופצחתי בשירו המפורסם מאמי. חזרנו אל גברת תנובה, וביקשנו רשות להשתמש בברז שבחצר כדי להסיר את האיפור. אחרי שקיבלנו שוב צורה אנושית, חזרנו לכביש ותוך זמן קצר עלינו על משאית שלקחה אותנו עד איילת-השחר. שם עמדנו שעות בחום לוהט, עד שהצלחנו לעצור מכונית שלקחה אותנו עד קיבוץ דן. מיוזעים ועייפים פגשנו את יעקב ברקאי. הוא הגיב להופעתנו הבלתי צפויה בלי להראות שום סימני הפתעה. אחרי שהתקלחנו הוא לקח אותנו לחדר האוכל, לסעודת ערב מאוחרת. אחר כך חזרנו לחדר. שוחחנו על דא והא ובאופן טבעי עלה הנושא של חיי קיבוץ לעומת החיים בעיר, נושא טעון שיוצר בדרך כלל מתחים כאשר משתתפים בשיחה חברי קיבוץ. שנים אחר כך, כאשר הדרכתי חובבי קולנוע מהתנועה הקיבוצית. התברר לי שהם לא אוהבים לדבר על בעיות שקשורות בחיים בקומונה, כל מילה שנאמרת על הנושא, מתקבלת אצלם כביקורת שלילית. ביקשתי מהם לכתוב תסריטים שיש בהם קונפליקט שנוצר כתוצאה מאי התאמה של אורח החיים הקיבוצי לאנשים בעלי אופי עצמאי. רוב התסריטים היו בכיוון קומי, כך היה יותר קל להתמודד עם הנושא.
אנחנו הצלחנו איכשהו לעבור את הערב בשלום. לברקאי הייתה מיטה אחת בלבד מה שלא כל כך הספיק לארבעתנו, אז הוא ארגן עוד שני מזרונים, (ליותר מזה לא היה מקום בחדר) והוא הלך לישון במקום אחר. לא הצלחתי להירדם. הייתי במצב מביך. ירח דבש ללא מין, כשההורמונים משתוללים. מצד שני, מה יכולנו לעשות כשאחותי וגיסי שוכבים לידינו. הסתכלתי על רחל וראיתי שגם היא לא ישנה. בשקט נכנסנו לשירותים, סגרנו את מכסה האסלה והתעלסנו בישיבה, אלא שהמכסה, כולל מה שמכונה בשפה עממית הקרש, (גם אם הוא מפלסטיק) לא עמדו בעומס, ונשברו. בשקט חמקנו בחזרה לחדר ונרדמנו. בבוקר כשנכנסנו לצחצח שיניים, גילינו להפתעתנו שהמכסה הוחלף במכסה חדש. לא דיברנו על הנושא, רק רחל ואני כמעט פרצנו בצחוק כל פעם שמישהו הלך לשירותים. בלילה השני נכנסתי לשירותים כדי לרוקן את השלפוחית והנה שוב מכסה האסלה שבור, ליתר דיוק מרוסק לכמה חלקים. מתברר שאחותי וגיסי החליטו גם הם שזה המקום המתאים לקיום יחסים, וכזכור אחותי הייתה, אם לנקוט לשון עדינה, לא רזה. בבוקר שוב היה מכסה חדש על האסלה.
57
אביזרי הפלסטיק שמייצרים היום כל כך עדינים, הם נשברים מנגיעה קלה, אמר ברקאי. חזרנו הביתה במשאית של הקיבוץ והתחלנו בשגרת חיים כזוג נשוי. השכמה בשש בבוקר נסיעה ביחד עד רחוב ארלוזורוב בתל-אביב, משם רחל המשיכה לסמינר למורים גבעת-השלושה היה עליה לסיים את שנת הלימודים האחרונה שלה. אני עשיתי בריצה את הדרך למוסך כדי לפרנס את המשפחה. בסיום יום הלימודים רחל מיהרה הביתה כדי להכין ארוחה לבעלה. מרוצה מהצלחתה כבשלנית ערכה את השולחן, וחיכתה בקוצר רוח, כדי להגיש לי את ארוחת הגורמה שהיא הכינה. אבל זה היה אסון, לא הייתי מסוגל לבלוע את החומר הבצקי האפור, שהיה מונח בצלחת.
מה הבעיה? אתה לא אוהב גריסים? היא שאלה בקול רועד. היא ציפתה לקבל מחמאות על הצלחתה הקולינרית.
את יודעת שאימא שלי הונגריה, ואני רגיל למאכלים מסוג אחר, אמרתי בטון הכי עדין שהייתי מסוגל.
אז עכשיו אני צריכה להתחרות עם אימא שלך, מי מבשלת אוכל יותר טעים? היא אמרה, ראיתי שהיא מתאפקת כדי לא לפרוץ בבכי. אז זה העניין? הבישול הפולני נגד ההונגרי? אתה יודע מה, לך תאכל אצל אימא שלך.
אני לא מאמין, עוד לא עבר שבוע מהיום שבו הבטחנו לדאוג זה לזה, וכבר אנחנו עושים כזה סיפור מעניין פעוט, אם כך, איך נתמודד כשניתקל בבעיות רציניות? המשך הערב עמד בסימן "שלום לך עצבות" של פרנסואז סאגאן, שנינו תקענו את האף באיזה ספר, ולא החלפנו אף מילה עד שנכנסנו למיטה, רק אז מצאנו ניחומים בחיבוקים ובמעשה האהבה. היו לנו לא מעט חיכוכים בהמשך הדרך, אבל ברוב המקרים התפייסנו במיטה. באשר לבישולים של רחל, תוך זמן קצר היא הפכה לבשלנית שכל תבשיליה תאווה לחיך. (כמעט כתבתי תבשילים שחבל על הזמן, אבל זה לא מתאים לי.)
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
