פיטר כיוון את הרובה אל בובת האימונים. הוא הזיע, והתנשף בעצבנות.
"אני לא יכול לירות " אמר בבושה. ניק, שהסתכל עליו מהצד חייך. "בהתחלה,
גם לי היה קשה להחזיק בנשק שעלול להרוג, אבל רק ככה תהיה בטוח." אמר לאחר חשיבה.
"אם אתה רוצה להיות שוטר אמיתי, אתה צריך להבין שיש אנשים שחייבים למות, כולנו מתים בסופו של דבר" אמר ניק. "גם אימא שלי מתה, היא הייתה רק בת שלושים" לחש פיטר וקיווה שניק לא שומע. "ואבא שלי,"
אמר והגביר את קולו. "אבא שלי היה אדם טוב כול כך, עד שאימא מתה. לאבא שלי בהחלט הגיע למות"
אמר בעצבנות, מבטו נדד לכיוון התיקרה.
"שלגיה!" קראה אליס מרחוק. כולם קראו להאנה שלגיה, כי היא דמתה לה באופן מושלם.
עור חיוור, עיניים כחולות ומסתוריות, פנייה מאופרות באופן טבעי, ושערה השחור והארוך היה חלק לגמרי.
האנה עשתה את עצמה כאילו לא שמעה, והמשיכה להתקדם במהירות לכיוון בית החולים.
"רוצה שניפגש היום?" שאלה אליס בחשדנות. "אני לא יכולה" אמרה האנה.
"את אף פעם לא יכולה!" צעקה אליס והתרחקה. "היא לא יודעת עד כמה אני רוצה
איתה , אבל אסור לי לספר לה על הסוד" מלמלה וחצתה את הכביש.
המזגן הקר עטף אותה בנעימות. הריצפה הלבנה של בית החולים הוברקה ביסודיות.
היא נכנסה למעלית ולחצה על קומה שלוש, היא ציפתה בקוצר רוח לספר לאימה על החוויות שעברה היום.
כשנכנסה לחדר, ראתה צוות רופאים מתאספים סביב מיטת החולה של אימה. "מה קרה?!" שאלה בלחץ.
"אין לה דופק! אבל היא נושמת!" אמר הרופא הבכיר.
"מה זאת אומרת?" שאלה האנה בבלבול. "היא נרדמה ולא קמה" אמרה רופאה אחרת.
ליאו, תום ורוי ישבו בחנות הפיצה בה נפגשו כול אחר הצהריים : "Janky".
רוי וליאו פטפטו במרץ על איימי, שניהם עדיין לא האמינו שהיא סירבה לבוא איתם
לכאן.
"היא אמרה שהיא לא פנויה והלכה!" אמר רוי בזעזוע.
"זה לא נורא, אתה זוכר שהמטרה האמיתית שלך היא להשיג את אמבר" אמר ליאו.
"כן.. אבל עכשיו אמבר לא תקנא בי ובאיימי!"
תום הביט בשניהם מהצד ונגס בפיצה החמה. 'הם כאלה טיפשים, בשביל להשיג בת צריך פשוט לגשת אליה,
לא לחפש דרכים עקיפות. ' חשב לעצמו. זה הזכיר לו את פייפר, הוא עדיין חשב עם המהלך שעשה היה נכון.
'אולי היא חושבת שהפתק לא בשבילה?' שאל את עצמו בהתרגשות. הוא לא היה רגיל להתאהב, אבל פייפר הייתה
מיוחדת, מיוחדת כמו תום.
"ליאו היקר,
אני די בטוחה שאתה לא מכיר אותי, אבל אני מכירה אותך,
לא, זה לא עוד מכתב אהבה, זהו רק מכתב שנועד להכרה, כי
חשוב לי שתכיר אותי. בעצם, אולי אני פשוט יתוודה, אני די מחבבת
אותך. אני יודעת שמה שאני עושה יכול להיגמר בצורה די מביכה,
אבל אני אחת שלוקחת סיכונים.
תפגוש אותי ב"פיצה Jancky", מחר בתשע בערב."
ג'סיקה קיפלה את הנייר והכניסה אותה למעטפה קטנה. היא חייכה וחזרה להאזין למוזיקה המיוחדת שאהבה לשמוע.
(סליחה לכול הדמויות שלא נכנסו הפרק הזה)
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
