הכואב צורב
אבל הדמעות מסרבות.
מסרבות להופיע.
יודעות שכשהן יגיעו-
הכאב יקהה.
והרי ידוע לכל שאין זה רצונן של הדמעות
אבל הכאב.
אח, הכאב.
רוצה להשתחרר
לברוח החוצה.
לבכות את שאינם
לבכות את המתאבלים.
שלא רצו דבר כזה שיקרה.
שלא ציפו...
כי ממתי לעזאזל בנות 18 פשוט לא קמות יותר בבוקר????
והנה הכתיבה עשתה את שלה.
כתיבה שמשחררת את הדמעות.
והדמעות פרצו
ואיתן גם היגון.
~~~
אלוהים, למה בגיל 18???
לזכרה של חברה שפשוט לא קמה היום בבוקר.
הדמעות פשוט לא יצאו עדיין והייתי חייבת לגרום להם לצאת החוצה.
ועכשיו אני מייבבת מול המסך בלי הפסקה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה