שנת אלפיים ואחת [ גיל חמש ] :
" את תמיד תהיי החברה הכי טובה שלי " אמר ברונו " גם אתה " אמרתי והסתכלתי עליו , על עיניו הכחולות כמו השמים , שיערו הבלונדיני שכיסה קצת את עיניו , ידיו הקטנות שהיו טיפה יותר גדולות משלי , " אנחנו נמשיך להיות חברים , נכון ? " שאל , הרמתי את מבטי אליו " ברור ! " אמרתי והוא חייך , חיבקתי אותו והוא חיבק אותי בחזרה , " אני יתגעגע אליך " אמר וחיבק אותי יותר חזק " גם אני יתגעגע ברני " אמרתי והוא צחק , התנתקנו אחד מהשני , זה היה החיבוק האחרון של שנינו , מפני שאני עוזבת ולא יודעת מתי אחזור .
שנת אלפיים ושתיים עשרה [ גיל שש-עשרה ] :
" אודרי " שמעתי את אמא אומרת " מה קרה ? " אמרתי ופקחתי את עיניי באיטיות ," אנחנו חוזרים היום " אמרה , פתחה את הווילונות ונתנה לאור השמש להיכנס אל חדרי , " חוזרים לאן ? " שאלתי " הביתה , לריברטון " אמרה ויצאה מין החדר , נכון , איך שחכתי ? אנחנו חוזרים . אחרי אחד עשרה שנה . לבשתי את הגופייה הכחולה , הג'ינס השחור והעליונית השחורה , ירדתי למטה אל המטבח שם ישבו אמי אבי ואחי הגדול מייק " בוקר טוב לפרינססה " אמר מייק בקול מדגרה " אין לי כוח היום " אמרתי לו והתיישבתי על ידו , " אמא אולי נשאר כאן ? " אמרתי ושחקתי בקערת הקורנפלקס שהייתה מונחת מולי " את יודעת שאנחנו לא יכולים , וחוץ מזה , את לא מתגעגעת לבית ? לברונו ? " שאלה , גלגלתי את עיניי " שנים שלא דיברנו , הוא בטח שכח מי אני " אמרתי והתחלתי לאכול מין הצלחת , " אודרי , אף פעם לא תדעי אם לא תנסי " אמרה וחייכה אליי , חייכתי אליה חיוך מזויף . " היא גלגלה את ענייה וחייכה " תתארגנו עוד שעתיים יוצאים " , אמרה .
" את באה אודרי ? " צעקה אמי , " כן ! " צעקתי בחזרה , קמתי מין הכסא , הסתכלתי על חדרי בפעם האחרונה , שניים עשר שנה שגדלתי כאן , זה לא פשוט לעזוב , אך אין לי ברירה , יצאתי מין החדר סגרתי את הדלת טוב , וירדתי למטה אל המכונית , נכנסתי אליה " טוב שנזכרת " אמר מייק , השענתי את ראשי על החלון " ביי לונדון " מלמלתי לעצמי והתחלנו לנסוע , בחזרה אל ריברטון .
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
