מכתב אהבה של 250 עמודים.
נושא המכתבים הגיע.
"תחתום כאן וכאן", אמר. "על מה אני חותם?" שאלתי. תמהתי לעצמי, שמא ממס הכנסה ? אולי זה מהוצאה לפועל?
או סתם מעו"ד משועמם ? או אפילו מסלקום\פרטנר?
"אני לא חותם עד שאראה על מה!" קבעתי בפסקנות.
"זה כמו בקלפים", אמר הדוור. "אתה רוצה לראות – תשלם. אתה רוצה לראות – תחתום!"
"לפחות תגיד מה זה", אמרתי. "מכתב קטן ? מכתב גדול ? אולי חבילה ?"
"זו חבילה " ענה האיש באדום עם סמל הצבי.
"חבילה זה לא כל כך מסוכן". אמרתי, והוספתי, "אין לי אויבים, וכל ההלוואות שלי הן מהבנק".
חתמתי כאן וכאן, כפי שביקש.
פתחתי את החבילה. לא היו חוטים, אך היה בה חומר נפץ מסוכן בתכלית הסיכונים, כלומר: ספר קריאה. "פצצה" כמו שאומרים בברנז'ה.
אין הקדשה, אין שם שולח. עטיפת הספר יפה ומרהיבה - כברו כן תוכו – מילים המרנינות את הלב ומרחיבות את הדעת.
התחלתי לקרוא – שחור על-גבי לבן, עמוד אחר-עמוד. דף אחר דף. וכול שורה יפה מקודמתה. ורק הדף העשירי היה צבוע באדום, כלומר בתוכו הייתה "הפצצה" , מעטפה בצבע אדום ובתוכה מכתב מודפס במכונת כתיבה מדגם משוכלל , אך השורה העליונה נכתבה בכתב יד מסולסל ועגלגל: "לאברהם, ידידי, רעי חברי ואהובי".
לא ידעתי מה לברור מתוך השמות. האם אני חבר שלה ? ידיד ? אהוב ?.
החלטתי שהטוב ביותר הוא: שכל השמות יחד - זה מה שהיא מרגישה כלפיי.
האמת שזה גם מה שאני מרגיש כלפיה.
זה היה מזמן. אבל בכל יום אני קורא רק עמוד אחד מהספר. וכמובן את המכתב, המשמש לי כסימנייה.
כך אני זוכר אותה כל יום. כך – אני מקווה – היא תזכור אותי כל יום.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
