מתלמדת. כל מי שמוכן לעזור שיגיב. תודה!:)
"כל אחד מיוחד בדרכו שלו," אני אומרת.
ג'יל וקיירה מביטות בי כאילו יצאתי מדעתי.
"כנראה השלטון לא ממש מבין את זה." אומר סקיי.
"איך אתם יכולים להגיד דברים כאלו?!" אומרת ג'יל. "זה כאילו שלא גדלתם בלי הורים, וכאילו שלא אמרו לכם כל החיים שאתם יצורים איומים שהטבע ברא בכדי להשמיד את האנושות."
אנחנו נאנחים במקהלה.
"אוי, באמת." אומרת קיירה. "וכאילו שלא ידעת שבלו כזו אופטימית."
"זה נכון." מאשר סקיי את דבריה.
אנחנו מתיישבים ליד השולחן העגול בחדר האוכל. האוכל כבר מוגש.
"מה היום יש לאכול?" אני שואלת את ג'יל.
"לא יודעת," היא אומרת בגועל. "אני לא עובדת בימי שני במטבח."
"גם אם היית עובדת," אומרת קיירה. "לא בטוח שהיית מזהה את ה... חומר הזה."
"זה ג'לי?" שואל סקיי.
אני לוקחת את המזלג והסכין שלי ומנס לחתוך את הארוחה בכדי להקל על עצמי. המזון קופץ ונופל על ראש אחד הסועדים.
"סליחה!" אני צועקת לעברו.
"את יודעת, בלו," אומר סקיי. "זה דווקא מתמזג מצוין עם השיער האפור של הילד ההוא."
כולנו צוחקים.
***
אין לי זכות. לא לי ולא לכל מי שאי פעם היה פה.
אנחנו לקחנו את היופי- שיער צהוב ועיינים תכולות- ולנו לקחו את החופש.
"העולם צריך להיות שווה!" הכריז ראש האו"ם בשנת 2342. מאז עברו מאתיים שנות ייסורים ליפים שבין בני האדם.
אני מתעוות את המקום הזה בגלל סיבה פשוטה אחת: אין לנו חופש, אנחנו כלואים בכפר כל חיינו ולא זוכים לראות אפילו קרן שמש אחת (לא אמיתית, בכל אופן.). זהו בית כלא לכול מי שלא זכה להיוולד מכוער.
שיוויון פירושו לחיות בין אנשים כמונו.
שיוויון פירושו לא לקנא.
שיוויון פירושו לא להיות יוצא דופן.
אבל אם כולם יהיו אותו הדבר, איך ישאר מקום להפתעות?
***
"בלו קינג. גשי למשרד של מר גרין-צ'ירס." רמקול מודיע.
"מה עשית הפעם?" שואלת קיירה בלגלוג.
"בחיי שלא עשיתי כלום."
"נכון מוזר שלמנהל קוראים 'לחיים ירוק'?" אומרת ג'יל. "הריי גם הוא בהיר. כמונו."
***
סיפרו לנו על האנשים שבחוץ.
כולם חיים את חייהם. כולם חיים בשיגרה.
"כולם חיים בשיעמום!" צרחתי. ריתקו אותי אז בחדר כביסה למשך שלושה ימים רצופים. את החומר הלימודי שהייתי צריכה להשלים, חבריי הטובים נתנו לי.
***
"בלו קינג?" אומר המנהל של הכפר.
"לא עשיתי כלום!" אני מגנה על עצמי. הוא מורה לי בידו על אחד הכיסאות ואני מתיישבת.
"לא עשית כלום." הוא מרגיעה אותי. "אבל מה שאני עומד להגיד לך צריך להישאר ביננו."
"בטח."
"אני צריך שתבצעי משימה חשאית של המחתרת."
"מה?" אני מבולבלת.
"השלטון כבר יצא מכל גבול. את צריכה לצאת החוצה."
"החוצה?" אני שואלת. כל חיי דימיינתי את ה'חוץ'. דשא ירוק, עצים, פרחים, ו... שמש. קרניים חמימות בקיץ, ובחורף את מגע השלג הקפוא בין אצבעותי. "מחוץ ל'כפר'?"
"כן. את תצטרכי לצאת החוצה ולבצע משימה חשאית."
"אבל איך? אני בהירה!"
"את תיהיה מחופשת. צבע שיערך יהיה חום ועינייך יהיו אפורות."
"איך תעשו את זה?"
"צבע שיער ועדשות מגע לעיניים."
"צבע שיער? עדשים? איכס!"
"לא, לא. זה פטנט שהמציאו עוד במאה ה-20. את תצבעי את שיערך וניתן לך עדשות מגע."
"ומה אני אקבל בתמורה?" אני שואלת בהיסוס.
"חופש. כולם יוכלו להסתובב חופשיים ולא יצטרכו להתחפש או להיות כלואים כאן."
"ומה עם ג'יל וקיירה וסקיי?"
"כולם יקבלו חופש. בזכותך. אבל תצטרכי להסכים. זה מאוד מסוכן."
"אני מסכימה." אני אומרת מיד.
"אבל זה נשאר בינינו?" הוא אומר את העובדה בצורת שאלה. אני מהנהנת ויוצאת מהחדר עם חיוך.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
