פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 323 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים פאנפיק עצמי - קבוצת משחקי הרעב: כל הפרקים מההתחלה, פרק 11 מילים
פורסם במקור בקבוצת משחקי הרעב. מבוסס על קפיאתה הלא צפויה של המנהלת קטניפ, ועל החברות הפעילות מילים, ליילק, אריה וסילבר. דמויות נוספות מופיעות לסירוגין, חלקן מבוססות על חברים נוספים בקבוצה.
-
אריה ואלאן נשארו באחוזה של הנשיא סנואו כמה ימים, ופיקחו על הקליטה של מילים בצוות הקברניטים. דלת החדר נפתחה, ורוז עמדה בפתח. "בואו, הוקצו לכן מגורים באגף האורחים. הנשיא סנואו אישר את זה בעצמו." היא הובילה אותן אל שני חדרים גדולים שהיו מחוברים ביניהם. "בחדר של אלאן יש טלוויזיה ומיקרופון. קיבלתן תפקיד מיוחד: אתן קרייניות בתוכניות הבוקר."
"רגע רגע רגע. קרייניות? למה?" שאלה אלאן.
"אתן המלוות של מילים. לכן אתן חייבות להשתלב איכשהו, למקרה שמישהו ישאל. הצילומים לפיילוט נערכים בשעה שש וחצי בערב היום."
אלאן ואריה קמו מוקדם, התלבשו והתארגנו. היום היום אמורים להיערך הצילומים לפיילוט שלהן כקרייניות. רוז הופיעה בפתח ואמרה: "הקשיבו. מילים יצאה לסיור עם קברניטי המשחק. היא נפלה והיא עכשיו בבית החולים. כדאי שתלכו לבקר אותה. לפי מה שהבנתי הפציעות שלה קלות, אבל הרופאים רוצים לעשות לה מירוק עור כללי. יש לה כל כך הרבה צלקות, גם מהחיים הקודמים שלה." היא עיוותה את פניה. "דחיתי את הצילומים שלכן. רוצו, יש לכן מונית ישירות לבית החולים בפתח האחוזה."
אלאן נשמה עמוק. "אריה, רוצי לעדכן את כל השאר, הם בדירה...איפה בדיוק?" היא שאלה את רוז.
"ברחוב 83 התפצלות 7. בית גדול בצבע צהוב זרחני. הקוד לשער הוא 7685."
אריה לקחה את התיק שלה ורצה. אלאן ורוז יצאו החוצה לנסוע לבית החולים.
אריה הגיעה לבית בדיוק כשאפן פתח את השער ועמד לצאת לעבודה. "אר-יה, אריה, נכון?" פלט בגמגום ופינה לסילבר את הדרך. "מה קרה, אריה?"
"מילים נפלה. היא בבית החולים, אבל הפציעות שלה קלות. תביאי את טליה ובואי נרוץ לשם, אלאן כבר אמורה להיות לידה."
"מה?! אני באה איתך! טליה בוכה עכשיו, גייל עזב אותה. לא נראה לי שכדאי להביא אותה לבית החולים, עוד עלולים לאשפז אותה במחלקה הפסיכיאטרית." ענתה סילבר. היא ואריה יצאו, ואפן נשאר שם עוד כמה דקות המום. הוא פנה לעבר הבית לספר לטליה ולגייל את החדשות.
אריה וסילבר רצו במהירות שיא, ועצרו למנוחה רק כשעמדו מול שער בית החולים. אריה הזדקפה והן צעדו פנימה. פקידת קבלה שאלה: "את מי באתן לבקר?"
"מילים, קברניטת משחק פצועה. בת 12 וחצי בערך, עין אחת ירוקה ואחת חומה." תיארה אותה אריה בתקווה שהאחות תדע מי זו.
"בנוגע לעיניים לא רשום לי כלום, אבל היא כאן." האחות הובילה את סילבר ואריה אל חדר קטן ופרטי, שם ישבה אלאן ליד מילים.
מילים נראתה די בסדר. מכנסי הג'ינס הזוהרים שלה היו מלוכלכים בעפר וכפות הידיים שלה היו משופשפות, אבל חוץ מזה היא הייתה בסדר. כשאריה הביטה בה היא הבחינה במשהו מוזר: שתי העיניים שלה היו חומות שוב. אפילו אדומות.
"בסוף לא עשו לי מירוק עור כללי." אמרה מילים, "אז יהיו לי עוד שלוש צלקות, לא נורא. ויש לי גם שפשופים במותניים. אבל זה לא ממש נורא."
"רגע, מה בעצם קרה?", שאלה סילבר את מילים.
"את זוכרת שיש ים בזירה? כתוב בספר שיש חישורים וים מלוח? אז לא היה ים, היה רק בור גדול. ואני התגלגלתי למטה עד שהראש שלי נחבט באי של קרן השפע." הסבירה מילים. "איבדתי שיווי משקל."
"אחחח, מילים, זה מסוג הדברים שרק את מסוגלת לעשות." אמרה אריה והנידה את ראשה.
"אז מותר לנו לקחת אותה הביתה?" שאלה אלאן את האחות.
"כן. היא בסדר גמור." אישרה האחות. אלאן וסילבר פנו לחדר באחוזת סנואו, ואריה הלכה עם מילים לבית הצהוב הגדול שלה.
גייל נתקף ייסורי חרטה ונכנס לחדר שלו ושל טליה בשקט. טליה הסתובבה מיד והפנתה את הגב כשראתה מי עומד. "אם באת להתנצל, זו התנצלות חסרת תועלת."
"ואם לא באתי להתנצל?" השיב גייל בעוקצנות.
טליה הלכה קדימה והתיישבה על המיטה שלה. "מה עוד אתה יכול לעשות, חוץ מלהתנצל? זה מה שאתה תמיד עושה."
"מה עוד? את זה." גייל ניגש והתיישב על המיטה של טליה. הוא הסתכל לתוך עיניה ואמר - "אני מצטער. אני באמת מצטער. אני לא מתנצל על שום דבר שעשיתי, אבל אני מצטער."
"מה זה עוזר לי?" שאלה טליה. היא שלפה מכיס החולצה שלה פתק. מילים כתבה אותו לפני זמן רב.
"טליה,
אני נותנת לך מתנה. תזכרי - אני יודעת שמתנות לא מבקשים בחזרה, אבל אני עלולה לעשות את זה.
תנסי לזכור את זה. מה שלא יקרה עד אז - תזכרי שאני תמיד תמיד איתך.
מילים."
"מה זה?" שאל גייל.
"זה פתק בשבילי. הוא היה מצורף לתכשיטים שהיא נתנה לך בשביל שתמכור ותפרנס את המשפחה שלך בזמן שאתה לא שם. זוכר אותם?" אמרה טליה.
גייל הנהן.
"בזמנו חשבתי שהיא מתכוונת לתכשיטים. אבל היא לא התכוונה לתכשיטים."
גייל השפיל מבט אל רגליו. "היא התכוונה-"
"אלייך."
גייל קם. "אני הולך עכשיו למחוז שתיים עשרה, טליה. לא הייתי שם יותר מדי זמן."
טליה תפסה בכתפו. היה כתוב עוד דבר בפתק.
"נ.ב - ולמתנה מצורף גם פתק החלפה."
"מה? להחליף אותך? איך אפשר?" הזדעזעה טליה.
הטאבלט של מילים הרעיש מהחדר הסמוך. השניים התעלמו ממנו, עד שקולה של מילים בקע מהמכשיר. "טליה, גייל (אני לא מצליחה להתרגל לזה שהוא עזב אותך), אני בסדר. טליה, אני מניחה שאת בסדר עכשיו, אז שתדעי שאני בדרך הביתה עם אריה. ואל תדאגי בנוגע לגייל, אני בטוחה שהוא חושב עלייך." צעק הטאבלט בקולה של מילים.
"אני גם בטוח בזה." אמר גייל. הטאבלט שתק. "זו הייתה רק הודעה מוקלטת." אמרה טליה.
"שנחזור למה שאמרת לפני רגע?" הציעה טליה.
"כן. אני חושב עלייך... את כמו..." הוא היסס ואז תפס בכתפה ביד חזקה אחת ומשך אותה אליו. "את הצירוף שלי." הוא אמר.
נשמע צלצול פעמון. "טליה! תפתחי לנו!" צעקה מילים בקול צרוד מבחוץ. "שכחתי את הקוד של השער!"
טליה השתחררה מגייל. "תישאר כאן. אני הולכת לרגע."
היא ירדה מהר במדרגות ופתחה את השער. מילים צלעה פנימה, מלווה באריה שתמכה בה.
"אני בסדר." אמרה מילים. "ואיפה גייל?"
"אממממ....." טליה ניסתה להמציא שקר משכנע, אבל לא הצליחה.
"הוא עדיין פה, נכון? הוא חזר לנשק אותך." אמרה מיד מילים.
"כן." הודתה טליה. "גייל!!!! בוא תגיד שלום למילים!!!" היא צעקה כלפי מעלה. גייל ירד במהירות. "היי."
"אני לא הולכת לריב אתך שוב." אמרה מילים. "אתה צפוי מדי."
"שדה קטנה." אמר גייל, משך את טליה למעלה והם נעלמו.
אריה חייכה חיוך עקום. "את עדיין מקנאה בהם, נכון?"
"כן." הודתה מילים, "אבל הוא של טליה."
"לא שמעת אף פעם על גירושים?"
"הם אפילו לא התחתנו. ואני לא יכולה לעשות לה את זה." אמרה מילים ונכנסה הביתה. אפן היה בחדר שלו, והוא בטח יבין אותה. אריה פנתה לאימוני חץ וקשת בחצר האחורית.
טליה וגייל עדיין דיברו. בשקט. בחשש.
"אסור לי לעזוב אותך יותר." אמר גייל.
"אבל אתה חייב ללכת למחוז שתים עשרה. הם צריכים אותך שם." ענתה טליה.
"נלך שנינו." אמר גייל, "אם את בטוחה שאת עדיין אוהבת אותי."
טליה לא הייתה צריכה לענות. גייל ידע. וכמו תמיד, בסוף כל מריבה יש נשיקה.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
