אני מסתכלת במראה, ואיני רואה דבר.
בבואתי אינה משתקפת אלי חזרה.
איש אינו משיב לי מבט.
אני נוגעת בזכוכית הקרה, ידי מדממת.
אני מסתובבת ברחוב, בין אנשים.
איש אינו שומע זעקותיי,
איש אינו רואה אותי, כרגיל.
המתכת הקרה, שכעת מלאה חלודה,
כבר אינה תקועה בתוך ליבי המדמם.
הוצאת אותה אחרי שתקעת אותה
עמוק עמוק בחזי. אחרי שדקרת אותי.
אני מנסה להגיד לכולם,
אולם איש אינו שומע אותי.
כל שאני יכולה לעשות הוא לצפות.
לראות את גופתי מורדת לאדמה,
את אהוביי בוכים, מתאבלים.
את השוטרים שאינם בטוחים במסקנתם.
אחרי הכל, הזירה העידה שזוהי התאבדות.
אך לצערך, יש להם ספקות.
לא הסתרת עקבותייך מספיק.
הם עוד חושדים, אבל הם לא יעשו דבר.
החלטתם סופית.
והם אינם יודעים כי הם טועים.
כי לא אני זו שאמורה להיות מורדת לקבר,
שלא רציתי למות,
שמישהו אחר צריך להיות במקומי,
פושע.
אתה אמור להיות הגופה המתקררת,
לא אני!
אולם כל זאת רק משום שלא נכנעתי,
משום שנלחמתי עד הסוף.
משום שהעדפתי למות, ולא לספר לך.
כעת היא מוגנת, ואתה לעולם לא תדע.
מקום מסתורה שמור עימי,
לנצח.
אבל זו לא אני שאמורה להביט במראה ולא לראות כלום,
אלא אתה!
אך איש אינו שומע אותי,
ואני ממשיכה ללטף את מצבתי,
ממשיכה לחשוב על המתכת הקרה,
על הכאב,
דמעות רפאים זולגות מלחיי לעד.
מדוע עודני כאן? אני שואלת את עצמי.
נראה כי אף בעוד שנים רבות,
לא אדע את התשובה.
אולי לעולם לא.
אז אני ממשיכה לבכות ביאוש,
מתאבלת על עצמי.
והתמונה האדומה,
של רגעיי האחרונים,
לא מרפה ממני.
אינה עוזבת.
ממשיכה לרצוח אותי,
בעודני מתה.
לעד.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה